ג'ני חיה חיים רגילים לגמרי. יש לה חברות והורים, ולא מעט חיים.
ג'ני מאז ומתמיד אהבה אש. היא ראתה בזה סוג של קסם, ואף על פי שניסתה להפסיק את זה, היא ממשיכה להדליק גפרור בכל פעם שהיא צריכה עזרה.
אלה החיים שלה, אבל הכל משתבש בטיול השנתי של בית הספר, היא...
ריחפתי באוויר, לא למגרי, הייתי נטועה במקומי ולא הייתה לי יכולת להתקדם. רק להתגלגל במקום ללא מטרה.
הבטתי מסבבי. הכל היה כתום כמו אש. מעלי היו שמיים שחורים כמו בלילה, ובערך עשרה מטרים מתחתי היה כתום. זה היה נראה כאילו אני מרחפת מעל השמש. היה לי חם, חם, זאת לא הייתה אש רגילה, מין חום כתום ובוהק, כמו תנור ספירלות לוהט, רק פי אלף.
לא הצלחתי לצאת מזה, עצמתי את עיני, שנשרפו מהחום הלוהט של השמש הזאת. רק רציתי לצאת משם.
ופתאום זה לא היה כל כך נורא. עכשיו עמדתי על אדמה מוצקה, עד כמה שאש יכולה להיות מוצקה, אבל לפחות עמדתי. הבטתי לשמים. השמים השחורים נעלמו כבר. במקומם היה רק עוד אש. גם מסביבי היה אש. רק אש, אש, אש, ועוד אש. כאילו היא הייתה בתוך בועה באמצע המגמה שלכדור הארץ, או בתוך השמש.
אז הלכתי שם, האמנתי שזה סוג של חלום, לא ניסיתי - למשל לחזור, מילא לא היה לי כל כך כיף. שרקתי, אולי בתקווה שאני אמצא מישהו. זה לא קרה, אבל משהו אחר קרה.
משמאלי נדלקה פתאום להבת אש חדשה, יותר אדומה משאר הלהבות. הבתתי בה בסקרנות. היא נראתה בדיוק כמו להבת האש שראיתי בילה, ורק עכשיו הבחנתי שהיא אדומה יותר מאש רגילה.
שרקתי שוב, הלהבה זעה קלות, כאילו היא יכולה לשמוע את השריקות שלי ולרקוד לצלליהן. שרקתי לה מנגינה נעימה, והלהבה ממש רקדה מול עיני, בקצב השיר.
"שלום," אמרתי ללהבה, כאילו הייתה איזה בעל חיים בוער.
הלהבה רטטה.
"את יודעת שזה מרגיש כאילו יש לך חיים?" אמרתי לה.
היא רטטה עוד יותר חזק.
"באמת יש לך?" אמרתי, כאילו שאני מנסה לנהל שיחה אם להבה קטנה בתוך - טוב נו, אני לא יודעת בדיוק בתוך מה.
הלהבה קפצה במקום, כמו איזה כלבלב משוגע,וקצה הלהבה רטט, כמו זנב מקשקש. ואז שמתי לב שבכלל לא עולה ממנה עשן.
"את מבינה אותי?" שאלתי את הלהבה. "את יכולה לדבר? יכול? יכולה?"
פתאום נשמעה שריקה מכיוון הלהבה, זקפתי גבה בעניין. השריקה נשמע שום, ואז התחילה נעימת שריקות מוכרת להתנגן.
"הי, זה מה שאני שרקתי," אמרתי.
"את מבינה אותי?" נשמע פתאום, קול. זה היה הקול שלי.
"רגע," אמרתי," את יכולה לחזור אחרי," הלהבה לא ענתה.
"תגידי, כן," אמרתי ללהבה.
"כן," נשמע קולי מהדהד מכיוון הלהבה.
"אז את מבינה אותי? את מבינה עברית?" שאלתי אותה.
"כן." ענתה הלהבה.
"מי את?" שאלתי.
הלהבה לא ענתה.
"יש אולי אפשרות שתוכלי לדבר איתי, ולא רק לחזור אחרי?" שאלתי אותה.
"כן," ענתה הלהבה.
הלהבה קיפצה במקומה, ואז התחילה להתקדם. בקפיצות קטנות.
"את רוצה שאני אבוא אחריך?" שאלתי את הלהבה.
"כן," ענתה לי הלהבה, באוצר המילים המינימלי שלה.
הלהבה המשיכה לקפץ ולהתקדם, ואני הלכתי אחריה. אולי זה היה נראה כמו שבעוד מטר אני אתקע בקיר של אש, אבל זה לא קרה, בועת האוויר שלי התקדמה איתי. הלכתי אחרי הלהבה המקפצת, בתחושה קצת מסוחררת, כאילו אני בתוך חלום. הלכתי ככה, אחרי הלהבה הזאת, שנראתה נרגשת, במשך כמה דקות. ופתאום האש נעלמה. עיני החשיכו, ואחרי כמה שניות הן התרגלו לחשכת הלילה הפתאומית שנפלה עלי. הייתי בחוץ, ידעתי זאת בגלל שרוח קלילה נשבה על פני. עד כמה שהצלחתי לראות, הייתי בתוך יער מרווח, מסביבי ניצבו כמה עצים ואדמה תחת רגלי הייתה קשה למדי. עמדתי ככה במשך כמה שניות, אבל אז ראיתי שהלהבה שלי, האדומה מקצת, עדיין מקפצת על הקרקע לרגלי. התפלאתי שהלהבה לא האירה כלל, רק כמו מין מחזיר אור מוזר. היא התחילה להתקדם בתוך היער, ואני אחריה. אחרי כמה דקות הגענו למקום שהעצים היו בו יותר צפופים, ואז הלהבה הפסיקה לקפץ, ובערה מונחת על האדמה, כמו מדורה קטנה ומוזרה, שלא מתפשטת. ופתאום, הלהבה התעצמה לשנייה, ואני נרתעתי אחורה, ואז, ללא שום הזהרה מוקדמת, הלהבה התכווצה והפכה למשהו קטן וזוהר באור כתמתם - אדמדם.
הרמתי אותו בפחד שמה הוא ישרוף את אצבעותיי, אך זה לא קרה. החפץ היה פושר למגע. ניסיתי להבין מה הוא על ידי מישוש, היה לו מרקם של נייר וצורה של גליל מוארך.
כמו מגילה, חשבתי בליבי.
"מגילה." אמרתי בכל ברור. לא יודעת למה חשבתי שזה יעזור, אולי כי הגעתי למצב המוזר הזה בגלל שאמרתי משהו. ובאמת, הפעם צדקתי, המגילה פתאום הפסיקה לזהור, ואני מצאתי את עצמי עם מגילת קלף ישנה ומתפוררת בידיים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ואז ראיתי שכתוב עליה משהו מבחוץ.
מגילת רוח האש
פתחתי אותה. מבפנים היא זהרה בנוגה לבן, כך שיכולתי לקרוא בה גם בחושך. עזרתי אומץ, נשמתי עמוק והתחלתי לקרוא.
