🔥בין הלהבות🔥

פרק ארבע עשר [] הרוחות מתפוגגות

ברגע שרז אמרה את זה, נותר לי רק דבר אחד לחשוב.

רוח האש, רוח האוויר, רוח המים ורוח האדמה. לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאתם שומעים אותי. אז רוח האוויר, בבקשה, כחי אותי מכאן. רז לא תאמין לי, כמו שכבר ידעתי מההתחלה. אני העשה את זה לבד, אני מסוגלת.

ואז נעלמתי. פשוט התפוגגתי, ולא הייתי יותר בחדרה של רז. הייתי במקום שבו פגשתי את רוח האש לראשונה. 

האש הקיפה אותי, אבל זה לא היה מבהיל כמו אז. עכשיו כבר הרגשתי בטוחה שם.

"רוח האש?" לחשתי בשקט. הלהבה האדמדמה של רוח האש התגשמה מולי. "אוי רגע," אמרתי, ואז הוצאתי את מגילת רוח האש מכיסי. הבחנתי שכבר כל מה שהיה כתוב שם מהשיחה שלי עם הרוחות נמחק, ועל הקלף הצהבהב הופיע כיתוב חדש.

אני מצטערת איתך, ג'ני. אבל את לא יכולה ללכת לבד.

"אבל למה?" התחננתי בפני רוח האש. "אני חזקה, אני יכולה. למה את לא סומכת עלי?"

תראי, ג'ני. היא כתבה. את יכולה לנסות, אבל אני לא מבטיחה כלל שאני אשמור עליך. לא אני ולא הרוחות האחרות.

"אבל אתן צריכות שאני אשחרר אתכן."

ג'ני, זה לא משנה כבר.

"מה זאת אומרת? אני רוצה לשחרר אתכן."

דברים השתנו.

"תוך יום?"

לא. הם השתנו הרבה לפני שפגשתי אותך לא סיפרתי לך כי לא בטחתי בך.

"לא בטחת בי?"

עכשיו אני בוטחת בך. אז אני יכולה למעשה לספר לך.

"מה?" שאלתי בתסכול.

ג'ני, זה לא משנה. אנחנו הרוחות - כבר מזמן סיימנו להתקיים. בני האדם לא יודעים עלינו. רק את, כלומר. הם חושבים שהסיבה לכל אסונות הטבע זה אסונות הטבע. וגם עם קוראים לנו אסונות הטבע. הרוחות כבר אינן נחוצות יותר, ג'ני. אנחנו אלו שגורמות לכל האסונות. אנחנו כבר לא מועילות. בני האדם לא צריכים אותנו כדי להתפיל מי ים, לא זקוקים לנו כדי  לקרר את האוויר, לא זקוקים לנו כדי לחפור באדמה ולא זקוקים לנו כדי להדליק אש. זמננו עבר, ג'ני. אם נשתחרר - זה רק יכביד על האנושות. ואסונות הטבע יחזרו לסדרם. וזה לא מה שהאנשות רוצה. זה פוגע בהם יותר מאשר עוזר להם. הרבה יותר. אנחנו גורמים רק לאסונות. זה הסיב שהסתלקנו. ואנחנו מתפוגגים. וגם אין בעיה בכלל בכך שאנחנו מתפוגגים. הרוחות היו כאן בימי קדם, כדי  לעזור לבני האדם. עכשיו אנחנו לא עושות כלום. רוח האדמה כבר התפוגגה לגמרי.

"רוח האדמה?" נזעקתי. "הרי פגשתי אותה רק אתמול!"

נכון. פגשת את החלקיק האחרון שלה. ממש את האחרון. היא נעלמה לחלוטין היום בבוקר, וגם הרוחות האחרות מתפוגגות במהירות. גם אני ג'ני. זה הסוף של הרחות.