In His Arms

In his arms - 21

פרק 21 | הארי
נחתתי, הטיסה הזאת הרגישה כמו נצח!
אני מאוד מקווה שאני אצליח להחזיר את זאין אחרת אני לא יודע מה נעשה.
אין לי מושג לאן אני הולך מכאן אפילו... השעה עכשיו היא 3:56 לפנות בוקר, אין סיכוי שאני אלך אליו בשעה כזו, אני אחכה לבוקר, ובינתיים כדי שאני אמצא מקום לישון... למזלי ריק פה בשעה הזאת אז כל המוניות פנויות.
נכנסתי למונית וביקשתי מהנהג להסיע אותי לבית מלון הכי קרוב באיזור, תוך שש דקות הגענו, שילמתי לו ויצאתי מהמונית למקום שנקרא ״backfield hotel", נשמע נחמד...
נכנסתי ולקחתי את החדר הכי זול, המקום הזה נורא קרוב לבית של המשפחה של זאין אז לקחתי חדר לשבוע, עד הטיסה שלי חזרה, קניתי שני כרטיסים לטיסה הזאת... אני מקווה שזאין יחזור איתי, מה אעשה עם הוא לא? ואם הוא לא פה בכלל?! אההה
אלו מחשבות כבר לבוקר, אני מותש.
טוב, זה הזמן לישון קצת.

*******

השעה עכשיו היא 10:48, אני עדיין גמור אבל אני חייב לקום לראות את זאין, אני חייב לדבר איתו ולגרום לו לחשוב בהיגיון! הוא לא יכול לנטוש את כולנו ככה!! אני באמת באמת מבין אותו, לא ראיתי את המשפחה שלי כבר מעל שמונה חודשים ואני מתגעגע כל כך! אבל יש לי עוד כמה משפחות... אתם! ונייל, ליאם, זאין ולואי, הם המשפחה שלי! לואי... אוי ואבוי! לואי! השארתי אותו לבד להתמודד עם המנהלים!!! אני כל כך מקווה שהוא בסדר... זוכרים שאמרתי ששמתי את הטלפון שלי על שקט? אז זהו... שכחתי אותו בשדה התעופה. אני אידיוט! אני רוצה להתקשר אליו ולבדוק שהכל בסדר!
עוד סיבה למצוא את זאין, אני צריך את הטלפון שלו ובדחיפות.
לקחתי את הדברים שלי והתחלתי להתקדם לכיוון הבית של המשפחה של זאין, הוא קנה להם אותו האמת... זאין כל כך מחובר להורים והאחיות שלו, הוא לא מפסיק לדבר עליהם!.. זה באמת קשה לא לראות את המשפחה אתם יודעים? עזבתי בסך הכל בגיל 16... ומאז ראיתי את ההורים שלי משהו כמו שבע פעמים, זה קשה. אבל אנחנו מדברים כל יום בטלפון, פייסטיים, וכאלה...
או הגעתי! זה באמת ממש קרוב לכאן, למזלי יש לי זיכרון טוב וכשזאין סיפר לנו שהוא קנה להם בית הוא גם אמר את הכתובת,
נעמדתי מול הדלת ונקשתי שלוש פעמים, מה אני הולך להגיד לו?
למזלי זאין פתח את הדלת,
״ה-הארי?! מה לעזאזל אתה עושה כאן??״ זאין שואל בבהלה, הוא לבוש בסוודר כזה עם תמונה של כל המשפחה שלו, זה ממש חמוד.
״יותר נכון מה אתה עושה כאן!״ אני משיב לו, אני לא כועס אבל אני כן מדבר בקול רם,
משכתי אותו החוצה מהבית בשביל לא להפריע למשפחה שלו,
״זאין באמת, לכולנו קשה, אין לך מושג כמה.״ אני אומר,
״לא אתם לא מבינים! הם החיים ש-״
״ג׳ואנה נפטרה אוקי?!!״ אני קוטע אותו בצעקה, לואי לא סיפר לאף אחד עדיין ולא רציתי לספר אבל הייתי חייב.
״מ-מה?״ זאין שואל בלי קול כמעט, הוא נראה המום, אתם כנראה לא מבינים, המשפחות של כולנו מאוד מחוברות. הכרנו את ההורים של כולם ודיברנו המון, ג׳ואנה הייתה מאוד מחוברת לכולנו.
״ל-לא היה לי מושג... מתי? איך לואי מתמודד עם זה?...״ זאין שאל ודמעות מבצבצות בעיניו,
״קשה לו. גם אם הוא לא מודה בזה לי או לעצמו...״ אני משיב, לואי חזק, הוא מתמודד, אבל קשה לו בפנים.
״זאין אנחנו צריכים אותך.״ אני אומר ונוגע בכתפו, הוא מזיז את היד שלי במהירות ומשיב,
״אתה לא מבין?! זאת עוד סיבה למה לי להישאר כאן! לואי לא הספיק לבלות עם אמא שלו אני מניח נכון?! אני לא רוצה שזה יקרה גם לי!״ זאין צועק ונכנס אל הבית וטורק אחריו את הדלת, יש משהו בדבריו... אבל ג׳ואנה הייתה חולה, אמא של זאין עוד צעירה, וכולנו מקריבים, זה עדיין לא בסדר. הוא נראה כל כך נחוש בדעתו... אני לא יודע אם יש משהו שאוכל לעשות בכדי לשנות את זה...
טוב, בכל מקרה הוא צריך את הזמן שלו לעכל כרגע, אני אניח לו ואדבר איתו שוב כבר מחר...
אבל שיט, שכחתי לבקש ממנו את הטלפון!