In His Arms

In his arms - 24

פרק 24 | לואי
אני פשוט שבור. אני לא חושב שיש סיבה מסויימת... אני פשוט עייף כל הזמן, מדוכא. אולי זה בגלל שנפרדתי מהארי והוא אפילו לא יודע... אולי זה בגלל העובדה שהמשפחה שלי שונאת אותי,
ואולי זה בגלל העובדה שאני מתחיל לשנוא את עצמי. אם כולם לא אוהבים משהו או מישהו יכול להיות שיש משהו בדבריהם וזה מתחיל לחלחל.
ראיתי שיש לי כמה הודעות קוליות אך בחרתי שלא להאזין להן.
זה יותר מידי דרמה כנראה,
זאת יכולה להיות לוטי... אבל אני צריך להירגע מהשיחה הקודמת איתה.
אני לא מאמין שהיא הגיבה בצורה הזאת.
אני כל כך צריך את הארי... פשוט צריך אותו בשביל להיות מאושר, הייתי מאושר לפניו אבל הרבה פחות
ואז כשהיה לי אותו, הייתי בעננים! ובלעדיו צנחתי בחזרה לאדמה והתחילה סופת ברקים אפורה במקום העננים הבהירים.
אבל אני מעדיף להיות כך מאשר שהארי יהיה, אני מעדיף לקחת את הכאב הזה על עצמי כי אם להארי יכאב, יכאב לי יותר.
היו דפיקות בדלת,
״היי אל! את יכולה לפתוח?״ קראתי בקול מהקומה למעלה,
״בדרך!״ אלינור קוראת ורצה לכיוון הדלת,
״או היי ליאם!״ אלינור אמרה בשמחה, היא מסובבת את הראש אליי ואני עושה לה בפנטומימה תנועות של ׳לא׳ אני ממש לא יכול לדבר עם ליאם כרגע. פשוט השארתי את כל הדברים של הארי אצלו! זה לא היה הדבר הכי חכם לעשות בלשון המעטה...
״היי אלי, לואי כאן?...״ ליאם שואל ומחפש אותי בחשדנות עם מבטו,
״לא! לואי... לואי יצא לכמה ימים.״ אלינור אומרת, היא נשמעת די משכנעת, אני מקווה.
״הו.. אוקי טוב תגידי לו בבקשה שאני צריך לדבר איתו ושאני פה בשבילו.״ הוא אומר בחיוך קל ומתחיל ללכת,
וואו... לא חשבתי שהוא יגיב ככה... זה ממש נחמד מצידו האמת. הפלתי עליו את הכל בבום וקצת שכחתי שהוא החבר הכי טוב שלי... זה מרגיש כאילו לא דיברתי איתו עידנים.
״היי ליאם!״ אני קורא ורץ לכיוונו,
״לואי?״ הוא מסתובב וחוזר בחזרה לכיווני,
״כן... אנחנו צריכים לדבר קצת.״ אמרתי, גירדתי בעורפי וסימנתי לו להיכנס אחריי לבית,
עלינו לחדר שלי וליאם התיישב על המיטה שלי כשאני מולו,
״לו... מה קורה איתך?״ ליאם שואל והוא כבר נראה מיואש.
״אני כל כך מצטער-״
״לא, תפסיק להתנצל. אתה לא חייב לי שום התנצלות, אני רק רוצה לדעת מה קרה.״ הוא אומר ושם את היד שלו על כתפי ומזיז את האגודל שלו בעדינות מעלה ומטה.
חייכתי אליו והתחלתי לדבר-
״גיליתי שאני גיי.״ אמרתי ונשמתי עמוק, ״אני לא יודע איפה זה התחבא כל השנים האלו אבל תמיד הייתה לי תחושה מוזרה כזו... אבל רק כשהארי הגיע הבנתי. לא ידעתי ישר שאני אוהב אותו מן הסתם.. זה היה תהליך מאוד מאוד ארוך. ועד שהתוודנו, וואו! זה היה בלאגן.״ אמרתי וליאם הקשיב לי בהתעניינות, ״אבל הדבר החשוב הוא, שמצאתי בו נחמה. בית, אושר!״ אני אומר ומתחיל לדמוע מעט, ״הוא כל מה שאי פעם הייתי צריך! אני מרגיש כל כך בטוח ואהוב כשאני בסביבתו...״ אני אומר ומנגב את דמעותיי, הקול שלי רועד ושבור למרות כמה שאני מנסה להיות חזק, ליאם נראה המום אך הוא מבין אותי. הוא כאן בשבילי, אני יודע את זה רק לפי המבט שלו.
״אבל?..״ הוא שאל,
״מודסט. המנהלים גילו שאנחנו ביחד והם איימו עליי שהם יבעטו את כולנו והם יוציאו את הארי מהארון בכוח. וזה אומר שגם אותי, אבל לא אכפת לי ממני. אני רוצה להגן עליו ליאם״ אמרתי והקול שלי נחלש,
״הוא עבר לגור איתי לפני כמה ימים.״ אמרתי, אני מניח שהוא כבר יודע לפי הפתק שהשארתי לו,
״הייתי חייב להיפרד ממנו. אני מרגיש כל כך חרא ליאם. אני מרגיש נוראי ואני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.״ אמרתי ובשניה שסיימתי את המשפט ליאם משך אותי לחיבוק מנחם וחמים.
״לואי-... אני לא מאמין. לא ידעתי, אני כל כך מצטער שאתה עובר את כל זה״ ליאם אומר ומחבק אותי אפילו חזק יותר.
תודה לאל שהוא פה התגעגעתי אליו.
״תודה.״ אמרתי וחזרתי למקומי,
״לואי, פעם הבאה אל תשכח שאני כאן. תמיד. אבל אל תסבול בגלל מודסט. תעמוד מולם, ותעמוד גאה״

********

אם כמה שרציתי והתכוננתי ללכת למנהלים ולהגיד להם את כל מה שעל הלב שלי, לא יכלתי. לא מצאתי בעצמי את הכוחות, אני מניח שאני עדיין לא מוכן לזה, ואיפה לעזאזל הארי?! אני ממש מתחיל לדאוג! הוא פשוט נעלם.
טוב אני צריך לשכוח ממנו.
האמת שאני חושב שאני יודע מה לעשות...
הלכתי לחנות הפרחים וקניתי כמה חמניות, זה היה הפרח האהוב עליה.
נהגתי לשם במשך ארבעים דקות וכשהגעתי היה שלט
שכיוון אותי למקום. היא היחידה שעוזרת לי עם העצות המדהימות שלה.
״היי אמא.״ אמרתי ונשמתי עמוק בשביל להירגע, לא הייתי פה הרבה... לא כי לא רציתי כמובן, אלה כי כאב לי.  ״אני יודע שאת כאן איפשהו״ אמרתי והנחתי את הפרחים על הקבר,
התיישבתי ליד המצבה וכרגיל, דיברתי אליה.
״אני צריך את העזרה שלך.״ אמרתי ועצמתי את עיניי ״אני יודע שאת צופה בי, את איתי כל הזמן, אני מרגיש אותך. מה את חושבת שכדאי לי לעשות?״ אני יודע שאני נשמע מטורף, אבל אני באמת מרגיש אותה, כאילו היא כאן איתי. ״אף פעם לא הייתי זקוק לך יותר. אני כל כך מתגעגע.״ אמרתי ונשמתי עמוק,
עצמתי את עיניי ודמיינתי את מה שהיא הייתה אומרת לי,
״תלך אחרי הלב לולו, לא אחרי הראש ולא אחרי הפחד. אחרי הלב.״