בן האולימפוס

במחנה החצויים

~וויל~
למרבה הפלא הם לא נפלו לאגם. וגם לא על גג הבניין המרכזי. ולא על ראשי החניכים בחדר האוכל. למעשה, הם נחתו במקום שיועד לכך. בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה של מחנה החצויים.
וויל יצא מהמרכבה עם פרסי בידיו עוד לפני שאנבת' הספיקה להנחית אותם לגמרי. ברגע שירד מהמרכבה ראה את כירון דוהר לעברם עם מבט מודאג על פניו. וויל חיפש במבטו את מר ד' ומצא אותו על המרפסת, משחק קלפים עם עצמו ושותה קולה דיאט. כמובן לא היה לו אכפת אם הם פצועים, גוססים, מתים או זומבים. זה לא ממש שינה הרבה. וויל פתח את הפה כדי להסביר מה קרה לפרסי אבל כירון קטע אותו כשאמר "אין זמן להסברים, הבא אותו למרפאה וטפל בו בהקדם האפשרי." וויל ציית ועזב אותם כשרץ למרפאה, מתפלל שיספיק לטפל בפרסי לפני שהארס יתפשט בגופו ולפני שיאבד יותר מדי דם.
כשהגיע למרפאה ניקו שעדיין היה בפנים אחרי המלחמה בגאיה התיישב והתחיל לשאול "מה קרה- "
"בבקשה, ניקו, פרסי נדקר, נחתך והורעל באותו זמן, אני צריך לטפל בו מהר, אבל יעזור לי מאוד אם תוכל לרוץ לביתן אפולו ולהזעיק את כל מי שנמצא שם למרפאה?" קטע אותו וויל.
"ב- בסדר." אמר ניקו וכבר יצא מהחדר בריצה. וויל בינתיים ניסה להשקות את פרסי בנקטר מהמרפאה, אבל נראה שהוא לא מסוגל לבלוע את זה כך שזה חסר כל טעם. וויל בדק את הדופק שלו. הוא היה חלש מאוד. ואיטי מאוד. וויל ניסה לסגור את הפצע בבטנו, אבל הוא היה רחב מאוד, ובכל רגע פרסי איבד הרבה מאוד דם. רק הוא לבד לא יספיק לעצור את הדימום וגם למנוע את התפשטות רעל האמפוזה בו בזמן. וויל התפלל שניקו יספיק להזעיק את ביתן אפולו לפני ש... וויל אפילו לא רצה לחשוב על זה. זה קשה מדי.הוא בדק שוב את הדופק של פרסי. הוא הולך ונחלש מרגע לרגע. 'אבא, תעזור לי לטפל בפרסי...' התפלל בשקט.
ברגע שסיים את תפילתו הקצרה פרצו לדלת ניקו ושלושה עשר ילדי אפולו. הילדים מיהרו לכיוון וויל ופרסי.
"וואו." אמר אחד מאחיו של וויל. "זה פצע ממש עמוק." "ולא רק החתך בבטן." המשיך אחר. "נראה גם כאילו הכיש אותו משהו."
"אמפוזה." אמר וויל. "אמפוזה תקפה אותו, חתכה לו את הבטן ונשכה אותו בצוואר."
"זה ניתוח שלם..." מלמל הראשון.
ניקו יצא מהחדר. וויל ידע שלמרות כל האופל הזה מבחוץ, ניקו לא אוהב לראות דם.

בינתיים ביתן אפולו הכין את עצמו לניתוח. "חומר הרדמה?" שאלה סוזן. "הוא גם ככה מחוסר הכרה, אבל לא נראה לי שיזיק." ענה לה אלכס. "שמישהו יארגן משחה אולימפית* בצד." אמר וויל. אחת החניכות הבוגרות, אלן, הלכה הצידה וערבבה נקטר, אמברוסיה, אבקה מיוחדת של הקטה, אש יוונית ו... "בשביל התגלמות ההורה האלוהי, לשים מי ים?" שאלה. "זה יהיה בסדר." ענה וויל. אז גם מי ים (כל הזכויות על המתכון למשחה האולימפית לי©️).
'הניתוח הזה לא הולך להיות קל' חשב וויל.

~אנבת'~
כשניקו יצא בריצה לקרוא לביתן אפולו אנבת' התחילה לדאוג אפילו יותר מקודם. וויל בחיים לא היה נותן לניקו לצאת מהמרפאה אחרי מסע צללים אם זה לא משהו ממש חשוב. ואז כשראתה ששלושה עשר חניכים בני אפולו רצים לתוך המרפאה עם כפפות על הידיים, ערכות עזרה ראשונה בידיים ותיקי גב של רופאים על הגב של השניים המבוגרים היא כבר כמעט התעלפה בעצמה מרוב דאגה.
אבל כירון רוצה שתספר לו את כל הסיפור, אז היא תספר לו לו את כל הסיפור.
"טוב, אתה שלחת אותנו להביא שלושה חצויים בריטיים למחנה. מצאנו אותם בתחנת קינגס קרוס בלונדון, כמו שרייצ'ל אמרה. הם חיכו למישהו נראה לי." היא פנתה לבריטיים בשאלה.
"כן." אמר הנער שדמה לפרסי- הארי. המחשבה על הדמיון בניהם גרמה לה לרצות לבכות. "חיכינו שהדודים שלי יבואו לאסוף אותי."
"בכל מקרה, כשישבו על ספסל בצד וחיכו הגיע כלב שאול. הערפול-"
"מה זה ערפול?" שאלה הרמיוני.
"כל דבר בעיתו." אמר כירון. "המשיכי, אנבת'".
"אז כמו שהתחלתי לומר, הערפול כיסה את הכלב, בהתחלה חשבתי שהוא סתם חתול קטן ושחור."
"ואז אני רציתי לשחרר את החתול שלי שיוכלו לשחק ביחד, והמפלצת הזאת הפכה לכלב ענק ושחור." המשיכה הרמיוני.
"ואז כלב השאול תקף את הארי. זה הוא." אמרה אנבת' והצביעה על הארי. "הכלב חתך לו את הזרוע. אחר כך הכלב המשיך להתמקד בלהרוג את הארי-"
"הכלב התמקד בהארי כשפרסי היה בסביבה? כמה מוזר..." אמר כירון והתעסק בזקנו המסולסל.
"כן." אמרה אנבת'. "בכל מקרה, הכלב התכונן לנגיסה בראש של הארי אבל נעצר כי וויל ירה עליו חץ. אחר כך פרסי קפץ מהמרכבה שלנו ושיסף את הכלב בשתי הצלפות מהירות." סיימה אנבת'.
"אבל פרסי לא נפגע ככה מהכלב." אמר כירון.
"כן, אחר כך הגיעה לשם האמפוזה."
כירון נאנח. "אותה אמפוזה? קלי?" שאל.
"כן." גם אנבת' נאנחה. "בכל מקרה, אחרי שחצינו את האוקיינוס בדרך לכאן פרסי שמע משהו מסמטה, הלך אליה ושם האמפוזה קלי חיכתה לו. אחרי שגם אנחנו הגענו היא תקפה. היא ניסתה בהתחלה לשסף את פרסי, ואז כשהצליחה בסוף יצרה את החתך בבטן שלו. ואז קפצה עליו ונשכה את צווארו. אני מניחה שהערס של אמפוזות די רעיל, כי הוא נראה ממש ירוק אחרי זה. בכל מקרה, אני הרגתי את האמפוזה. ואז... אני לא יודעת אפילו מה זה היה... היה חושך גמור, וכל הזמן שמעתי את אמא שלי כשאמרה לי שאני לא ביתה... וראיתי את ט- טר- המקום ההוא... והרגשתי את אותו הדבר כמו כשנלחמנו באראי, שננטשתי וש..."
"ושלעולם לא תהיי שמחה שוב." השלים הארי בשקט.
"כן. כן, איך ידעת?" שאלה אנבת' בפליאה.
"זה נקרא סוהרסן. אמר הארי. "הוא שואב את כל השמחה מהאוויר, גורם לך לחשוב על הדברים הכי נוראים שעברת בחייך. הוא ניזון מעצב וייאוש, ומנפץ כל תקווה והצלחה. ויש לו את הנשק הכי נורא שקיים בעולם הזה, והוא ניסה להפעיל אותו על החבר שלך, פרסי. קוראים לזה 'נשיקת הסוהרסן'. הוא מצמיד את פיו לפה שלך ומוצץ לך את הנשמה מתוך הגוף... ואתה הופך למשהו כמוהו, עשוי עצב, יגון וייאוש." אמר הארי. "יש רק נשק אחד מול זה, וזה נקרא 'פטרונוס'. זה כישוף עשוי שמחה ואושר, תקווה וביטחון, ההפך מהסוהרסן. זה כישוף מסובך מאוד. הוא לובש צורה של חיה שקשורה אליך ותוקף את הסוהרסן. לי יש פטרונוס של אייל." סיים הארי.
"וזה מזכיר לי, למה אחרי שהפטרונוס שלך גירש את הסוהרסן הזה שאלת אם יש לי שוקולד בתיק?" שאלה אנבת'.
"שוקולד עוזר נגד השפעת הסוהרסן." הסביר הארי.
"תודה רבה אנבת'. תוכלי ללוות את הנערים הצעירים לביתן 11 בבקשה? אחר כך חזרי לפה, וקראי גם לשאר השבעה. ארצה שתקראי גם לריינה לרייצ'ל לגרובר לקליפסו ולניקו. אני רוצה לדבר איתך ואם הגברת הנכבדה שכאן."
"כן כירון." אמרה אנבת'.
היא הובילה את הארי רון והרמיוני לביתן של ילדי הרמס. בדרך הרמיוני שאלה דברים על המיתולוגיה היוונית. אנבת' הסבירה שזה המחנה לילדי האלים היוונים, וחוץ ממנו יש גם מחנה לילדי האלים הרומים. הרמיוני שאלה על סיפורי החצויים במיתולוגיה. אנבת' סיפרה לה הרבה מאוד וסיפרה גם על הרפתקאותיה עם פרסי ומסע השבעה שהסתיים לפני חודש בסך הכל. כשסיפרה על מפגשה עם ארכנה רון השתנק ונבהל.
"עכביש ענק ועתיק? והיו לה פנים אנושיים? זה נשמע גרוע אפילו יותר מהעכבישים ביער האסור..."
"יש לך ארכנופוביה?" שאלה אנבת'. "יש מצב שאתה בן אתנה. לכולם, וגם לי, יש פחד מעכבישים בגלל שאמא שלנו יצרה את העכבישה הראשונה. זו הייתה ארכנה, זו שנפגשתי איתה. הצאצאים שלה, שאר העכבישים, נשבעו לנקום באתנה וילדיה."
הרמיוני גיחחה. "לא נראה לי שרון יהיה בן של אתנה." אמרה. "הוא לא הכי חכם בעולם."
"היי!"
הם המשיכו לכיוון ביתן הרמס. בדרך אנבת' הסבירה על המחנה ואמרה איפה כל חלק ואיזה סוג של אימונים מקיימים פה.
"היי, אנבת'!"
אנבת' הסתובבה וראתה את ג'ייסון רץ לכיוונה מחזיק ביד של פייפר שרצה מאחוריו.
"או, היי, ג'ייסון. היי, פייפר."
"מי אלה?" ג'ייסון הצביע על הארי רון והרמיוני.
"חניכים חדשים." ענתה. "תכירו, אלה הארי, רון, והרמיוני. ואלה ג'ייסון, בן זאוס, ופייפר, בת אפרודיטה."
"כבר הכירו בהם?"
"לא, אני בדיוק מציגה להם את המחנה." אמרה.
"אז נצטרף עלייך." אמרה פייפר. "נכון ג'ייסון?"
"סבבה."
אז ג'ייסון ופייפר הצטרפו אליהם.
אחרי כמה זמן הם הגיעו לביתן 11. שם אנבת' ביקשה מהמדריך שישיג להם דברים ויסדר להם מיטה.
"התיקים שלנו מהוגוורטס נמצאים פה, יש לנו בגדים ומגבות וכאלה..." אמרה הרמיוני.
"בסדר. יש שלוש מיטות פנויות שם ליד הקיר." ביתן הרמס התרוקן מאוד מאז שפרסי הכריח את האלים להכיר בילדים שלהם לפני גיל 13. מה שהזכיר לה, רון והרמיוני היו בני 14. להארי יהיה יום הולדת באמצע החופש. זה מה הם סיפרו לה. 'נו, כנראה שזה לא נחשב, הם הגיעו רק עכשיו למחנה, נשאר עוד זמן עד שזה יהיה דחוף.' חשבה.
היא ג'ייסון ופייפר נפרדו מהם והלכו לקרוא לשבעה, לריינה, לקליפסו ולניקו. וויל עוד לא סיים את הניתוח של פרסי (ואנבת' ממש דאגה) אז הם לא יכלו לקרוא גם לו. ג'ייסון הלך לקרוא לרייצ'ל לגרובר לליאו ולקליפסו, פייפר שלחה איריס-נט למחנה יופיטר כדי לקרוא להייזל, פרנק וריינה ואנבת' הלכה לקרוא לניקו.