בן האולימפוס

כל הפרק יהיה מהזווית של הארי כי זה הכרחי לעלילה של הפרק.

החבורה נחתה שוב, על כדור הארץ, למרבה המזל.
"אוקיי, עוד מעט כבר ממש מאוחר, אז בואו נקים את המחנה שלנו עכשיו." אמרה קטרה.
הארי הוציא מתרמילו את הריבוע הכסוף הקטן והניח אותו על הרצפה. האוהל התנפח לגודל מלא.
הארי הוציא שוב את המנעול. הדבר הזה טרד את המחשבות שלו רוב הזמן.
הוא שוב ניסה לפתוח בלחשים, להגיד לו להפתח בשפות אחרות, בלחשננית, אפילו לנסות לדבר בטלפתיה כמו לדגים או לסוסים. כלום לא עבד.
"תן לי לנסות." אמרה טוף. היא לקחה את מנעול השיש מידו של הארי וכנראה ניסתה לכשף את השיש הלבן. כשלא הצליחה הנידה בראשה והחזירה להארי את המנעול.
"תניח את זה רגע, בוא קרב חרבות." אמר רון.
הארי חייך. הוא לקח את החרב שלו ושלף אותה ממחזיק המפתחות. החרב השחורה צמחה בידו. רון הוציא את חרב הכסף שלו.
הם הלכו קצת הצידה, ליד המקום שבו התאמנו עוד זוגות של חצויים, וצוקו לימד את אנג כשפות אש. לידם עמד ליאו וגיחך כל פעם שאנג לא הצליח לכשף, והצית את הגוף שלו בשיעמום.
"בוא נתחיל." אמר הארי. הוא ורון התייצבו אחד מול השני ותקפו באותו זמן.

הארי התיישב על סלע שהיה בקרבת מקום ומחה זיעה ממצחו. רון צנח על הרצפה לידו. הארי ניצח אותו אחרי כמה דקות של קרב.
"זה היה קרב טוב." אמר רון באנחה מהאדמה.
הארי צחק ולקח את מחזיק המפתחות כדי לחבר את חרבו חזרה למפתח. ואז עלה לו רעיון מטורף.
"רון, אתה יכול לשמור לי על החרב לכמה רגעים? אני מביא משהו מהאוהל."
הארי הלך לאוהל וחזר עם חפץ קטן ולבן בידו. המנעול המשונה.
"הארי? מה-"
הארי הרים יד כדי לסמן לרון להיות בשקט. הוא לקח את המפתח עם החרב שחוברה אליו במסווה של מחזיק מפתחות. אבל הוא לא ניתק את החרב, הוא החזיק במפתח.
הארי הכניס את המפתח לפתח של מנעול השיש. המפתח נכנס. הארי סובב את המפתח, והמנעול נפתח. עשן לבן וזהוב יצא מהמנעול לאט ובשקט. העשן התרומם לעמוד בתנועה ספירלית, ויצר צורת הר קטן. העשן התרומם שוב והתערבל לצורת אדם מטושטשת.
"וואו!" אמר רון.
"מה זה?" שאל פרסי החבול שנלחם עכשיו באנבת'.
"אין לי מושג. זה יצא מהמנעול..."
"הצלחת לפתוח אותו?" שאל טיט והתכופף מעל ראשיהם.
"כן..."
"עכשיו הכול ברור." אמרה אתנה שהגיעה עכשיו.
"מה כל כך ברור?" שאל הארי ברוגז קל.
"עליך לצעוד לתוך דמות העשן. הכול ייתבהר לך שם." אמרה ארטמיס. "למרות שבמקור, החרב הייתה בכלל קשת..."
הארי נשם עמוק וצעד לתוך העשן המשונה. לרגע העשן עפף אותו במערבולת, ואז העשן התערבל מהר יותר והארי מצא את עצמו במקום אחר. זה נראה כמו אולם שיש, עם עמודים יווניים מסביב וכסאות ענקיים מולו. הוא באולימפוס. אופס.
"זה בסדר, הארי. אתה לא באמת באולימפוס." הארי שמע מאחוריו. הוא הסתובב בחדות, וראה שלושה גברים עומדים יחד מאחוריו.
האחד לבש כיתון יווני לבן שנסגר מעל הכתף הימנית שלו בברק זהוב.
השני לבש בגדים של דייג טיפוסי, ונשען ביד אחת על קלשון ירקרק.
השלישי לבש גלימה שחורה שנראתה כאילו נתפרה מנשמות מעונות.
"הלורד זאוס? הלורד פוסידון? אבא? מה אתם עושים פה? איפה אני? איך הגעתי לפה?" שאל הארי בהפתעה.
"אתה בראש שלך. אנחנו רק נכנסנו פנימה כדי להסביר לך." אמר אביו.
"אתה נצר האולימפוס, הארי. כל האלים, מרכזיים וזוטרים, נמצאים בדמך." אמר פוסידון.
"רק הכוחות של שלושתינו בך כל הזמן, אך כוחות שאר האלים לרשותך פעם בחודש." המשיך זאוס.
"בכל מולד לבנה, כשאין ירח, תוכל לפתוח את מנעול השיש שלך. בכל פעם שתעשה זאת יתאפשר לך לבחור אל אחד מכולם." אמר האדס.
"כשאתה חושב על כוחות אל זה, עליך לצעוד אל דמות העשן שהופיע מולך לפני כן. כשהעשן ייכנס לגופך כוח האל שבחרת יהיה לרשותך למשך יממה." אמר פוסידון.
"יממה ולא יותר. לאחר יום מולד הלבנה המנעול ינעל למשך חודש שלם, עד המולד הבא. השתמש בזה בחכמה." השלים אביו.
"רגע... פעם אחת בכל מולד? ואם פתחתי ולא השתמשתי, כמו עכשיו, אוכל לפתוח את המנעול שוב היום?" שאל הארי לפני שהאלים יעלמו.
"תוכל לפתוח את המנעול פעם נוספת היום, כן." ענה האדס. "עכשיו, עלינו ללכת, ועליך לספר לחבריך."
האלים התפוגגו, והארי התעלף לידיה של הרמיוני שעמדה מאחוריו כשחזר לעולם שמחוץ לדמיונו.