בן האולימפוס

אנשים מבורכים ודרקונים. רק רגע, דרקונים?!

אני המצאתי את איך שהכשפים קיבלו כשפות, כדי שזה יתאים לסיפור.

~הארי~
אחרי מסע הצללים השני הם נחתו בתוך מבנה ישן כלשהו. אחרי שעשו סיבוב מהיר כדי לבדוק אם יש מישהו באיזור, התחילו להתארגן במקום.
כולם פרקו תיקים והם פתחו את האוהלים הקסומים של הציידות שהביאו איתם. היו מספיק אוהלים אפילו עם כל האנשים שהצטרפו. כמה מהבנות (כולן) התחילו להכין אוכל. לא עזר במיוחד שוואן, הילד של המשפחה הבלונדינית, כל הזמן שינה את צורת המאכלים, או שפרסי התלונן על הצבע של האוכל. מה הקטע של הבחור הזה? נראה שאנבת' מסכימה עם הארי, כי היא פשוט נתנה לו סטירה, ואפילו לא נישקה אותו אחר כך. אחר כך פרסי שוב התלונן, והיא הפכה אותו בהפלת ג'ודו. כשקלטה שהארי מסתכל היא נתנה גם לו סטירה, ואז פרסי התחיל להתווכח איתה על למי מותר לה לתת סטירות ולמי לא. והיא שוב הפכה אותו בהפלת ג'ודו. כשקלטה שלאן פאן מסתכלת, היא אמרה "אני הופכת רק את החבר שלי בהפלת ג'ודו." (ה.כ. זוכרים מאיפה זה?😂) אחרי זה העניינים נרגעו.
"לשולחן!" קראה ווינרי.
"אמממ... איזה שולחן?"
"לשולחן הזה." אמר אל. הוא הצמיד את ידיו. אור כחול מחשמל הציף את החדר, והוא הניח את ידיו על הרצפה של החדר. ליד ידיו צמח מתוך הרצפה שולחן ענקי וספסלים, בגודל כזה שכולם יכלו לשבת לידו בנוחות אחד ליד השני.
כולם התיישבו מסביב לשולחן.
"הקשר שלך עם פרסי הולך יפה." החמיאה ווינרי לאנבת'. אנבת' הביטה בה בשאלה.
"כשהיינו בני חמש עשרה הגעתי אליה כל פעם שהאוטומייל שלי נשבר... והיא הייתה פשוט זורקת עלי מפתחות ברגים." צחק אד. "ו- טוב, את רואה איפה אנחנו עכשיו."
הארי כבר ידע שאוטומייל אלה האיברים התותבים של אמסטריס. ללאן פאן היה אוטומייל בידה השמאלית, ולאד ברגל השמאלית. פעם היה לו גם ביד הימנית, אבל אז היד חזרה אליו... זה היה סיפור ארוך. הארי לא ממש הצליח לקלוט את כולו.
אחרי שכולם גמרו את המנה הראשונה ווינרי הגישה את הקינוח: פאי תפוחים, שהיה מדהים.

אחרי האוכל כולם היו עייפים, אז הם פרשו לשינה. כל כמה אנשים היו יחד באוהל. הארי ורון היו יחד. אחרי חצי שעה במיטה המאולתרת, הארי נרדם סוף סוף. לרוע המזל, השינה הביאה איתה חלומות.

"אמרתי לכן! אסור לכן להרוג אותם לפני שהם יהיו בני שלושים לפחות!"
"אוכל לטוות חוט חדש."
"אם כך, עשי זאת! איני חושב שהם צריכים להיות בממלכתי, לא כרגע! מגיע להם להמשיך!"
"אחיי, הנבואה."
"הם החצויים. אין בזה ספק."
"אם כך, זה מוחלט."
"מוסכם."
"הם צריכים לחזור."

הארי התעורר מאור הבוקר, ויכל לשמוע דיבורים מחוץ לאוהל. הוא התלבש, הרכיב את משקפיו ויצא מהאוהל. הוא מצמץ לאורה החזק של השמש.
"אני מתחילה להרגיש שכולם פה עיוורים חוץ ממני!" צעק קול לא מוכר.
"אנחנו מחפשים מורה לאנג לכשפות אש, והנה הוא מגיע אלינו על מגש של כסף! אני אומרת שניקח את ההצעה!" הקול נשמע כמו נערה צעירה, אולי בת שתים עשרה.
"טוף, אנחנו לא יכולים להקשיב לו!"
נשמע קול חבטה והארי ניחש שהנערה הצעירה, טוף, עזבה בכעס.