זמן לדייט

פרק 37

אוצר

העפתי מבט לעבר דלתי הסגורה, עברה שעה מאז שהסתלקה בלי לומר דבר. אני יודע כמה עצבנתי אותה, כי בחיים לא ראיתי אותה שבורה אך בכל זאת חזקה מספיק להגיד לי ללכת להזדיין.

שפשפתי את עורפי והחלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו בנוגע לזה כי אין פאקינג סיכוי שאתן לחרא שלי לפגוע בה, בנו. איך שציפיתי בה ישנה במהלך הלילה עולה בזיכרון שלי ואני נושך שפתיים בכעס, על שנתתי לה לשבור אותי ולקחת אותה במצבי.
חייגתי לאבא שלי ונשענתי במרפק על שולחן הכתיבה שלי. הגיע הזמן.

"היי בן" משיב לי "איך אתה?" שואל.

אתמול, אבא שלי התחיל לספר על אמא שלי כשהסביר לשאר הילדים של שולה שהאזכרה שלה מתקרב, ואני קמתי ויצאתי משם. רציתי רק לברוח, לשכוח. לכן שמחתי שאדם בחר תקופה מצוינת למעבר דירה, אהבתי את התעסוקה שהסיחה את דעתי מהיום הגדול שהלך והתקרב.

"לא משהו..." נאנחתי בכבדות "אבא... אתמול עשיתי משהו נוראי" פלטתי באגרוף קמוץ "אני צריך לדבר.."

"בטח בן, אתה רוצה לבוא אליי?" מציע. ההתאפקות שלו מהצעת הדיבור שלי מורגשת בטון הענייני שלו, אך אני מתעלם. כי לא אכפת לי עד כמה הוא חיכה שאדבר, ולפי הטון שלי ותיזמון השיחה לאחר שהסתלקתי ברוח סערה דיי ברור על מה רציתי דבר.
אבא שלי תמיד חשב שהמוות של אמא שלי מוטט אצלי משהו. הוא צדק כל כך, אך משהו בתוכי לא רצה להיפתח לגבי זה.

או בעיקר לתת לו תקוות שווא. "לא איתך" הבהרתי "אני צריך... מישהו אחר שיבוא אליי כי מה שאגיד לא נועד לאוזניים שלך"

"אממ.. אשיג לך מישהו מתאים" מבטיח בקול מאוכזב לגמרי "אשלח אותו אליך יום ראשון"

"אפשר היום?" ביקשתי בלחץ "אני עלול להתחרט עד אז"

אבא מהמהם בהבנה, "אנסה לדבר איתו. עוד משהו בן?"

"אם זה אפשרי, תוכל לומר לו שלא יגיע בחלוק או משהו? אני לא רוצה למשוך עיניים"

"יטופל"

"תודה, אבא" הודיתי וניתקתי.

הפגישה הלחיצה אותי, הרגשתי שנעתי בתוך כלוב מרוב הציפייה לבואו. עשיתי מקלחת קרה בתקווה שזה יצנן אותי ולבשתי מכנס טרינינג אפור עם חולצת אדידס לבנה.
האיש דופק בדלתי תוך שעה, נכנס נלהב וסוגר אחריו את הדלת, בהיתי בו תחילה בפקפוק כי הבחור נראה צעיר מדיי.

"שבת היום, אבל לא נורא" מחייך אליי ומניח את התיק שלו על שולחן הזכוכית, מתמקם בספה ומורה לי לשבת מולו על הכיסא המסתובב השחור שלי שקצת נמאס לי ממנו, בעיקר משום שנמאס עליי לשבת.

"סליחה על ההפרעה" התנצלתי וישבתי מולו.

הוא מהנהן אליי ומוציא פנקס ספירלה ועט, שם רגל על רגל ומתפנה להביט בי "בדרך כלל לא מדברים בשעה הראשונה" אומר "אז אתן לך שעתיים להיום. אתה יכול לבהות בי כמה שתצטרך, או.. כל דבר אחר להעסיק את עצמך מהמבוכה"