המורה המכשפה *מוקפא*

פרק 17-זה הלילה האחרון שאראה אותו שוב...

נ.מ: ?

אמא שלי גילתה שאני ניפגשתי איתו למרות שאסרה עליי...
לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן!
7 שנים שלא ראיתי אותו, הוא גדל עם הזמן, אבל הוא לא אותו הילד הקטן שהיה צוחק מחייך ועליז.
עכשיו... כל החיים שלו נהרסו, גם בגלל מצבו המשפחתי, גם בגלל אחותו המסכנה, אוי מה שעוללו לה...

אמא שלי- היא לא כמו כל אמא רגילה.
יש לה כוחות מיוחדים, וגם קסם, אבל לא מהסוג הטוב...
כשהיא גילתה שאני ניפגשתי איתו עוד פעם למרות שאסרה עליי...
היא הפכה אותי לרוח רפאים

הפעם הראשונה שנפגשתי איתו מזה 7 שנים, היתה פשוט נפלאה.
הוא ניגן את השיר שלנו- ששנינו נהגנו לשיר אותו כשהיינו קטנים, אני מניח שרק בגלל שהוא ניגן את בשיר הזה יכולתי להופיע בפניו.
הוא נהיה לנער כל כך יפיפה, ואפילו אם יש כאלה שחושבים שהוא פריק...
הוא עדין ורגיש...
אני יודע את זה, זה הסוד של שנינו.
אני לא יודע לכמה זמן אני אהיה כך...
אבל היא לא תהרוג אותי ,היא צריכה אותי בחיים.
אנחנו אותו דבר, נולדנו לאימהות שמתחרטות שהן הביאו אותנו בכלל לעולם.

כל מה שידעתי...
זה שאני חייב להפגש איתו עוד פעם,
לפחות עוד פעם אחת!

אני חייב לתת לו את התליון, זה הדבר היחיד שירפא את אחותו.
ולמרות היותי רוח, אני עדיין יכולתי להחזיק דברים, כך שיכולתי גם לכתוב.
כתבתי לו פתק והנחתי אותו על הכרית שבחדרו...

זה הלילה האחרון... שאראה אותו שוב.

נ.מ טומי:

אחרי חצי שעה חזרתי מחדר האחות אל החדר שלי, אני ממש דואג ללילי...
למרות שהיא יותר רגועה ושלווה, העור שלה משחיר מיום ליום ,בינתיים מצב העור שלה אפרפר בהיר.
המנהלת עושה ככל יכולתה לעזור לה, ואני ממש מודה לה על זה.
אם הייתי יכול... הייתי רוצה שאני אסבול מזה ולא לילי, היא סבלה מספיק בחיים שלה. לא מגיעה לה לסבול.

שמתי לב למשהו שביצבץ על הכרית שלי...
התקרבתי אל המיטה שלי, וראיתי שזה פתק.
היה כתוב בו:

תפגוש אותי מחר ב-20:00 ליד העץ הגדול שליד האגם, תביא איתך את הגיטרה
מחכה לך:
?

לא יודע למה, אבל הרגשתי שאני חייב ללכת לשם.
בד''כ אם היו שולחים לי דברים כאלה הייתי מקמצ'ץ את הדף ומתעלם מזה
אבל... הפעם זה היה שונה, אני לא יודע איך להסביר את זה.

בבוקר:

התעוררתי לקול השעון המעורר, הייתי משום מה ממש עייף בהתחשב לזה שהיה שהלכתי לישון לא היתה כ''כ מאוחרת.
מה שהכי טוב, זה שמתחילים קודם בארוחת בוקר ואז מתחילים ללמוד (זה ממש גאוני!)

בדרך לקפיטריה פגשתי את ג'יי (היא תלמידה שנה שנייה שנמצאת איתי בחוג אומנויות לחימה), מסתבר שהיה צריך ללמוד כמה תנועות שלמדנו בשיעורים האחרונים ולא כ''כ התאמנתי, בעצם למה אני צריך להתאמן? אני ממש טוב בזה.

ג'יי נחשבת לתלמידות המקובלות בפנימייה, בזמן האחרון שאלו אותי שאלות כמו- אתם זוג? אתם יותר רק מסתם חברים? ושאלות דומות.

בעיניי, ג'יי ממש נחמדה. היא כאילו מדברת "בשפה שלי", ככה שיכולנו להתחבר.

לקחתי לעצמי אוכל והתישבתי באיזה שולחן רנדומלי.
ראיתי מהצד את טובי וג'סיקה נכנסים לקפיטריה.
אין לי חשק לדבר כרגע עם אף אחד.
אולי אני יעלה לגג?
כן!, זה המקום המושלם שאין שם אנשים שיחפרו לך.
התחלתי לעלות במדרגות, כשהגעתי לדלת שמובילה לגג, שמעתי מישהו שר...
השירה הזאת... היתה מוכרת לי, יותר מידי מוכרת.
רצתי לגג, אבל לא היה שם אף אחד.
והקול עדיין המשיך לשיר.
נשענתי על הגדר של הגג, הרוח היתה כ''כ נעימה, והשירה שלו...
הייתי יכול להיות ככה לנצח...
אבל, כמובן שחייב להיות מישהו שיפר אותו.
נכנסה לתוך הגג מורה, ראיתי אותה...

את גברת נלסון... המורה למתמטיקה