המורה המכשפה *מוקפא*

פרק 19- יש תרופה! אוי, היא נשברה

נ.מ רוי:

המראה המובך של כריסטינה גרם לי לגחך, היא כזאת חמודה.
הגענו את חדר האחות, הנחתי אותה על המיטה בזהירות, כאילו שאם אני לא יעשה את זה בעדינות היא יכולה להשבר, כמו זכוכית שיכולה להשבר בכל רגע.
האחות החלה לטפל בה, והיא עשתה עבודה מעולה.
"תודה רבה" הודתי לאחות.
"העונג כולו שלי" היא חייכה אליי חיוך נחמד.
"אז, מתי זה יעבור?" שאלתי.
"אני מניחה שבעוד שבוע זה יעבור" אמרה.
האחות יצאה מהחדר ונשארתי עם כריסטינה לבד.
התיישבתי על הכיסא שהיה ליד המיטה,
הנחתי את ידי על ידה "איך את מרגישה?"

היא חייכה אליי "אני בסדר, זה קצת כואב אבל אני בסדר"

"יופי, אני ממש שמח שאת-" דיבורי נקטע ע״י הנשיקה שלה.
אפשר לומר שהייתי מופתע מעט, לא ציפיתי שהיא תנשק אותי כאילו... עכשיו.
היא ניתקה את הנשיקה והסתכלה עליי במבט חולמני "תודה שאתה ככה דואג לי" ונישקה אותי שוב, נשיקה קטנה שאומרת הכל.
חייכתי אליה "כמובן שאני אדאג לך, את החברה שלי אחרי הכל" קרצתי אליה.
היא התקרבה אליי וחיבקה אותי, חיבקתי אותה בחזרה.
הריח של השיער שלה כל כך ממכר.
"אני אוהבת אותך רוי" היא לחשה לאוזני.
הסמקתי, ופלטתי ציחקוק.
התנתקנו מהחיבוק, לקחתי בידי את ידה ונשקתי בעדינות "גם אני אותך" אמרתי וחייכתי חיוך.

נ.מ לילי:

הייתי במקום לא ידוע, הכל אפל וחשוך.
הרגשתי כאילו ישבתי על ריצפה, הידיים שלי היו עטופות מסביב לרגליים שלי
וראשי היה קבור ביניהם.
היה קול, והקול הזה...כל הזמן היה לוחש לי "את לא תתעוררי בזמן הקרוב" והיה צוחק צחוק מרושע.
אבל אני לא אתייאש, אני יודעת שמישהו יוציא אותי מכאן.
היה עוד קול...אבל זה היה קול אחר, שונה מאוד מהקול הראשון.
הקול הבטיח שהוא יחזור, זה ניחם אותי משום מה.
אבל אין עוד הרבה זמן, אני נהיית חלשה מיום ליום. אני מרגישה שבכל שניה שעוברת אני יכולה למות...

השעה 20:00 בערב:

נ.מ כללית:

שניהם היו בלחץ.
טומי הגיע למקום שבו בעל הפתק המסתורי כתב לו, והביא איתו את הגיטרה כמו שבעל הפתק ביקש.
הוא התיישב תחת העץ וחיכה.
ואז הסתכל על השמיים ועל הכוכבים הנוצצים שהאירו את שמיי הלילה.
הוא הסתכל על הגיטרה, לקח אותה והתחיל לנגן שיר שמספר על ילדותו הקשה.
לפתע אור כחול הופיע, ואז הוא הופיע מול טומי.
טומי שמט את הגיטרה וקם ממקומו והתסתכל על הדמות, הוא רץ אליו וחיבק אותו, הוא סוף סוף יכול לעשות את זה... לחבק אותו.
"התגעגעתי אליך" אמר טומי במתיקות.
הדמות הידקה את החיבוק "גם אני התגעגעתי אליך... מאוד".
קול הדמות העביר צמרמורת באוזנו של טומי.
אחרי כמה דקות, הם התנתקו מהחיבוק.
טומי הסתכל עליו "למה זה נראה שאתה יותר... שקוף?" שאל בתמיהה.
בעל הפתק לא ענה, הוא הניח את ידו על לחיו של טומי.
טומי הניח את ידו על ידו של בעל הפתק "אתה לא יכול להגיד לי, הא?" אמר מעט מאוכזב.
"טומי" החל בעל הפתק לומר "אני יודע שהמצב של אחותך לא כל כך טוב אז..." הוא הושיט עם ידו השניה תליון "תשתמש בזה, זה יעזור לה".
"אבל... מה? איך? למה?" טומי הראה מבט מבולבל.
"תסמוך עליי" הוא הידק את אחיזת ידיהם.
טומי נאנח למגע ידו של בעל הפתק.
"אני סומך עליך" אמר בלי להתלבט אפילו לשניה.
נראה היה שבעל הפתק היה מופתע מעט, אבל אז מבטו השתנה לחיוך גדול ומאושר "טומי..." הוא הסתכל לתוך עיניו "אני אוה-"

נ.מ טומי:

התעוררתי בבהלה, התנשפתי ממש חזק.
זה... זה היה רק חלום? מה הוא ניסה לומר?
בחנתי איפה אני נמצא, אני בחדר שלי.
התרוממתי מעט מהמיטה, הרגשתי שידי מחזיקה במשהו.
פתחתי אותה... ובתוכה היה את התליון.
א-אז זה לא היה חלום!
קמתי מהמיטה כמו משוגע, יצאתי מהחדר ורצתי אל חדר האחות, עם פיג'מה.
אחרי כמה דקות הגעתי אל החדר, פתחתי אותה בלי לחכות אפילו שניה, מבטי חיפש את לילי, היא היתה עדיין במיטה.
"הו, מה אתה עושה כאן בשעה כל כך מאוחרת?" שאל אותי... ליאו.
"מה אני עושה כאן? מה אתה עושה כאן?!" אני שונא כשהוא נמצא ליד לילי.
"עדיין שומר עליה" הוא סובב את מבטו אל לילי.
"אני לא צריך שתשמור עליה"
התקדמתי אל מיטתה של לילי, פתחתי את קצה התליון שבתוכו היה חומר לא ידוע, הרמתי את ראשה מעט והתחלתי להשקות אותה אבל החומר לא נכנס לתוך פיה.
"מה הדבר הזה?" שאל ליאו בסקרנות.
"זה לא עניינך״ רטנתי.
הוא חטף את התליון מידי וזרק אותו לריצפה, התליון נשבר.