המורה המכשפה *מוקפא*

פרק 5- רק רואים מישהו ''עוצר נשימה'' וכבר הם מאבדים את זה

היום הוא היום הגדול!
היום בו הילדים החדשים שנרשמו לפנימייה יגיעו.
המוני ילדים הגיעו, בקושי היה מקום לזוז למרות שהפנימייה היתה גדולה.
כולם מחכים ליד הכניסה לפנימייה, שם עמדה המזכירה ושאלה כל ילד מה שמו וסימנה וי על הדף על כל ילד שהיה רשום. כולם היו בשיא ההתרגשות (חוץ מכמה ילדים כמובן.)
"אני מבקשת כולם לעמוד בטור ולא לדחוף!" צעקה המזכירה וכולם השתתקו ונעמדו בטור ארוך מאוד כמו ילדים טובים.
"מה שמך בבקשה?"
"ליאו מור, גבירתי" ענה וחייך חיוך רחב. כל הבנות צרחו מרוב שהוא נראה חתיך ואטלט.
היה לו שיער שחור שנוטה לכחול ועיניים בצבע זהוב. אפילו המזכירה הסמיקה. "ש..קט כולכן!! אה... אתה מופיע ברשימה." היא סימנה וי על הדף והושיטה לו כרטיס שעליו רשום מספר.
"תלך למספר החדר שכתוב על הכרטיס, המזוודות שלך כבר יהיו שם, בעוד שלוש שעות תגיע ללובי."
"אין בעיה, תודה רבה" הודה לה וקרץ. המזכירה עוד שניה מתה מדום הלב שהוא עשה לה.
וכמובן שנשמעו עוד צרחות ברקע, ופוסטרים ותחתום לי וכו'.
"להתראות" אמר וכמעט כולן התעלפו באחת.
"הן כל כך מגזימות. עד כדי כך שהוא גרם להן להתעלף!" לחש טובי לג'סיקה תוך כדי שהתור עוד דוחף אותם.
"אוי אני כל כך מבינה אותך, למה עושים מזה עניין?" היא אמרה וגלגלה עיניים.
השעה הייתה 10:20 בבוקר, ג'סיקה לא הצליחה להרדם בגלל שהיא התרגשה, אבל משום מה טובי ישן מצוין. והוא זה שלא אמור לישון טוב בגלל שהוא עדיין חשד ממה קרה שקרה לפני שנה.
"הבא בתור!" הקריאה של המזכירה העירה אותה ממחשבותיה, אחרי כמה תורות של ילדים, הגיע אותם של ג'סיקה וטובי.
"מה שמכם בבקשה?".
"טובי וג'סיקה בראון."
"אממ... שנייה אחת, בראון... בראון.." היא חיפשה במשך כמה דקות, ובדקות האלה הם השתעממו ממש.
"סליחה אבל אין לי פה בראון."
"א--- מה?! אבל איך זה הגיוני! המנהלת עצמה באה אלינו הביתה ונתנה לנו את המכתב!" טובי היה ממש, אבל ממש עצבני באותו הרגע. כאילו, הם ארזו והתכוננו ובסוף היא אומרת להם שהם לא ברשימה.
"איזה מכתב?" שאלה המזכירה בהרמת גבה.
"אני חושבת שזה אצלי בכיס, שנייה.." ג'סיקה חיפשה וחיפשה ולבסוף מצאה את המכתב.
"הכיס שלך עד כדי כך עמוק?" לחש לה טובי, והיא משכה בכתפייה והושיטה למזכירה את המכתב.
המזכירה הביטה כלא מאמינה על המכתב, היא הייתה ממש בשוק.
"אז למה לא אמרתם מההתחלה שיש לכם את המכתב?"
"היינו צריכים?" שאלה ג'סיקה בבילבול.
"זה אומר שאתם VIP!" אמרה המזכירה.
טובי הסתכל על ג'סיקה, ג'סיקה הסתכלה עליו, ולשניהם היתה הבעה כזאת של: ווטאפק???!!?
היא הושיטה להם כרטיס, הוא היה בצבע זהב נוצץ.
"תלכו לחדר שכתוב על הכרטיס הזה, עוד שלוש שעות תבואו ללובי, אבל לפני זה תחכו כאן בצד בינתיים."
ושניהם פלטו אנחה כבדה מאוד, זה מה שחסר להם, עוד המתנה.
כל הילדים הסתכלו עליהם מוזר, המבט שלהם אמר;
'מה הם מתלהבים מעצמם'
'הם חשים את עצמם בגלל שהם ״VIP״'
אבל לג'סיקה וטובי זה בכלל לא הפריע, הם פשוט התעלמו והתיישבו על אחד הספסלים שהיו שם והתעסקו עם הפלאפונים שלהם.
"הלאה!!" הרבה ילדים קיבלו את הכרטיסים שלהם, והלכו לנוח בחדרים שלהם, והמזכירה שאלה ליתר ביטחון עם יש להם מכתב.
"מה שמך בבקשה?"
"לילי ג'קסון." כולם הפנו את מבטם בבת אחת לכיוונה, היא הייתה ממש יפיפייה, על העיניים של הבנים הופיעו כבר לבבות, והלסת שלהם עוד שניה נפלה לריצפה.
"יש לך מכתב?"
"כן, הנה בבקשה" לילי הושיטה לה את המכתב.
המזכירה הינהנה בראשה, והושיטה לה כרטיס כמו שקיבלו טובי וג'סיקה.
"תלכי למספר החדר כמו שרשום על הכרטיס ותבואי ללובי בעוד 3 שעות, אבל בינתיים תחכי בצד."
"תודה רבה" אמרה לילי בנימוס רב.
"ובקשר למזוודו-"
"תני לי לקחת לך את המזוודות!" צעק לפתע ילד אחד.
"לא אני אקח!"
"אתם כל כך חיים בסרט אני זה שלוקח!"
כל אחד רב עם השני מי יקח לה את המזוודות, עד כדי כך שעוד שניה רבו מכות, אשכרה מכות!
"א--- היי הכל בסדר! אתם לא צריכים לקחת כלום, באמת. רק אל תריבו ותרביצו אחד לשני!" אמרה לפתע לילי. היא לא האמינה שבנים יריבו בגללה מי יקח לה את המזוודה.
"באמת?" שאל ילד אחד בבילבול.
"כן באמת, רק בואו תרגעו שנייה."
טובי וג'סיקה שצפו בכל הדרמה שקרתה ופשוט לא ידעו מה לומר, אבל דבר אחד הם ידעו...
כל הילדים כאן ממש מוזרים ומטומטמים (רצחחח.)
"ג'סיקה, אני באמת לא יודע איך נשרוד עם כל הבנים והבנות פה שרק רואים מישהו ''עוצר נשימה'' וכבר הם מאבדים את זה", והניח את היד שלו על מצחו.
"אבל כל עוד אנחנו יחד יהיה בסדר, נכון?" היא הניחה את ידה על כתפו והוא הזיז את ידו ממצחו רק כדי לראות את חיוכה הממיס.
"נכון" הסכים איתה וחיבק אותה מהצד, ונשק לראשה, והיא צחקקה.
ולפתע נשמע קול של... כדור?