YOU MAKE ME SMILE °LARRY STYLINSON°

12

~נקודת מבט לואי~

זאין נפל ולא ראינו אותו מהחלון התחלנו לדאוג ואז פתאום ראינו אותו עף ומנסה להגיד לנו משהו אבל אף אחד לא הבין אותו אז פתחתי את החלון "תקשיבו אנחנו נתקענו קרוב לצוק איכשהו תזהרו ותנסו לדחוף את האוטובוס אחורה" איך הגענו לצוק הרי נסענו בטוב והיינו קרובים לאמפיירסטייט הוויז הטעה אותנו נראה לי "בסדר בואו ננסה" אמרתי

ניסינו לדחוף את האוטובוס בחזרה אחורה ובסוף הצלחנו בעזרת כולם אבל האוטובוס השמיע קולות מוזרים ופחדנו לקחנו את כל הציוד ויצאנו מהאוטובוס הזה "מה קורה לאוטובוס הזה?" אמרתי "אני לא יודע הוא מתנהג ממש מוזר" ופתאום האוטובוס פשוט קרס המערכות לא עבדו בכלל ורק התפללתי לעזרה ממישהו ופתאום מישהו בא הוא לא היה מוכר או משהו הוא היה לבוש כמו מישהו שעובד בדברים המכניים האלה "היי מה יש לכם בעיה עם האוטובוס הזה?" הוא אמר אבל אני רק בחנתי אותו "כן אבל אנחנו מסתדרים תודה" אמרתי לו בחזרה עדיין בוחן הוא היה יחסית גבוה עם שיער מפוזר כזה ולא מסורק כאילו לא סירקו אותו כמה ימים "היי אני יכול לסדר לכם את הבעיה שלכם" הוא אמר בקלילות "לא תודה אנחנו נסתדר" ליאם אמר "טוב" האיש אמר והלך משם והרגשתי כאילו יש לו מבט כזה של מבואס אבל חשדני נורא כאילו הוא ניסה לחבל יותר בעבודה "טוב איך נלך מפה" אמרתי "אני לא יודע" הארי אמר

~נקודת מבט הארי~

אני והשאר חשבנו איך אנחנו ממשיכים מפה הלאה ואז ראינו בניין ממש גבוה שמזכיר את האמפייר סטייט והחלטנו ללכת אליו הוא היה נראה מרשים כזה והיינו צריכים אותו אני פחדתי את האמת אני לא מרגיש בנוח עם כל המצב הזה ואני לא יודע מה לעשות אנחנו בעיר וזה נראה מוזר ואנחנו מסתובבים שם עם תיק יחסית בינוני מלא בדברים ואני מרגיש הומלס זאת לא הרגשה כיפית במיוחד אבל לא היה אכפת לי כל עוד אני לא לבד אני חושב שגם לואי מרגיש מובך אנחנו לא מדברים כמעט

הגענו למקום הזה הוא לא היה נראה כמו האמפייר סטייט אז חיפשתי תמונה בגוגל להיות בטוח וכן זה היה זה שמחתי בלב כאילו לא שמחתי בחיים הארוכים שלי "שלום לאן אתם?" בן אדם אמר לנו ונלחצנו הוא בטח לא חצוי "היי הם איתי" מישהי אמרה מאחורה היא הייתה עם שיער חום שופע ומתולתל והיא הייתה די גבוהה בגובה שלי בערך "בנים בואו איתי" היא אמרה ועקבנו אחריה נכנסנו איתה לבניין והיא לקחה אותנו לצד "מה אתם עושים פה לאן באתם?" נלחצנו "אמממ אנחנו באנו לפגישת עסקים" נייל אמר וירדה לי אבן מהלב "אתם לא אני מכירה אתכם מהבית ספר שאתם נמצאים בו אני מורה שם היי אני דיאנה אני לא כל כך מוכרת בבית ספר כי אני מורה חדשה יחסית לאדריכלות" היא אמרה והנהנתי "אז את מכירה אותנו איך?" אמרתי "אני לימדתי שיעור אדריכלות אחד בכיתה שלכם אתם אולי לא זוכרים" היא אמרה החלטתי לחשוד אני לא זוכר שיש לנו שיעורי אדריכלות בבית ספר "אה נזכרתי בעצם כן אני הייתי שם לא כולנו היינו" ליאם אמר ולא ידעתי אם זה נחשב הצלה אבל בסדר "נכון אתה היית שם" היא אמרה "טוב מספיק דיבורים אתם צריכים בטח את קומה 600 נכון?" היא אמרה ושילבה ידיים בקטנה "כן זה נכון" נייל אמר היא עשתה משהו ואז המעלית נפתחה היא אמרה לנו ללכת והלכנו אמרנו לה תודה

המעלית לא הייתה הכי גדולה אבל הסתדרנו פתאום הופיע כפתור קומה 600 אז לחצתי עליו "טוב זה לא הכי נוח" נייל אמר "כן נייל אני יודע" אמרתי והרגשתי לחץ אני לא יודע למה אבל לא התחלתי לרעוד הארי הרגיש את זה כנראה וחיבק אותי הוא בטח גם הרגיש לחץ ואני נרגעתי קצת זה היה טוב אני אוהב אותו 

הגענו לקומה 600 והדלתות נפתחו תודה לאל הלכנו לכיוון המקדש של האולימפוס והכל מסביב היה נראה מוזר כאילו ממש מבולגן היה שם אש וזה לא היה טוב התקדמנו מהר יותר לכיוון ההיכל הגדול הזה ואני באמת שפחדתי לא רציתי להילחם במפלצת קטלנית או משהו כזה ולא רציתי שאף אחד יפגע גם לא האהבה שלי לואי "מה הולך פה האולימפוס ממש בסכנה עם ככה" הארי אמר "כן משהו פה נורא מסריח ולא זה לא אני" נייל אמר וצחקתי קצת 

הגענו למקדש והאבות שלנו לא היו שם הם היו במצב של מלחמה ואני לא הבנתי מה הולך פה "מה קורה כאן" אמרתי "אני לא יודע הכל ממש מפחיד כזה" ליאם אמר אז הופיע אחד האלים לא זיהיתי אותו "היי אבא" זאין אמר אז זה בטח זאוס "מה הולך פה?" אמרתי בחשש "אנחנו במצב מלחמה פלשו לאולימפוס" היינו בהלם וישר נרתמנו לעזור "טוב בואו נילחם גם" אמרתי "אנחנו לא צריכים עזרה זה בסדר" זאוס אמר אבל זה לא היה נראה זה נראה כאילו הם מפסידים אז עזרנו ונלחמנו גם

~נקודת מבט הארי~

המצב היה קשה נלחמנו כמו שלא נלחמנו בחיים אבל היינו מוכנים לזה לא ויתרנו עד שניצחנו אותם!

בסוף המלחמה ניצחנו אותם והרגשתי מעולה אבל גם פצוע קשה לואי בקושי נפצע וכך גם השאר היו פחות פצועים רק אני הייתי במצב רע והרגשתי שהכל הופך להיות שחור פתאום והתעלפתי 

לאחר כמה שעות התעוררתי ולא הבנתי מה קרה "מ-מה קרה?" אמרתי בגמגום "הארי תירגע ותנוח אתה עכשיו נפצעת בסדר" לואי אמר לי מודאג ואני נשכבתי על מיטה כזאת נוחה  

עבר עוד קצת זמן ואז קמתי היינו חייבים להחזיר את איריס אז דיברנו עם האבות שלנו על תוכנית להצלת איריס הבעיה היא שהם לא ידעו איפה היא האבות שלנו וזה נורא כי לא היה לנו קצה חוט קטן אפילו להציל אותה אבל פתאום קיבלנו איריס-נט "שלום לכם האולימפוס כאן כירון אני מצטער להפריע אבל איריס ניצלה איכשהו על ידי ציידי ארטמיס אז תמסרו לחבורה שאיתכם שהם יכולים לחזור הבייתה" ציידות ארטמיס? אף פעם לא שמעתי עליהם זה מוזר המסע שלנו פה נגמר? ככה? אפילו לא עשינו שום דבר רק עזרנו לאלים אגואיסטים זה לא פייר רציתי אקשן משהו למסע המשעמם הזה "בסדר חברים שמעתם את כירון לכו חזרה למחנה לנוח" זאוס אמר "אני רק רוצה להגיד אני גאה בכם חברים עזרתם לנו למרות שלא ביקשנו זה מביע על כוח רצון ונחישות" אתנה אמרה "אין לנו איך לחזור האוטובוס שלנו נהרס איכשהו בצוק" אמרתי "זה בסדר הנה מכונית תחכה לכם בחוץ תוכלו לנסוע איתה ישר למחנה החצויים בהצלחה!" אפולו אמר "תודה לכם ממש" ליאם אמר והם הנהנו

אחרי כמה שעות נוספות הגענו למחנה שוב והרגשתי עדיין מותש מהכל למרות שלא היה שום דבר מעניין היה יכול להיות יותר מגניב אני אוהב אקשן לפעמים זה מגניב שרואים את זה בסרטים

קיבלנו קבלת פנים משמחת כזאת אבל לא הרגשתי שזה נכון כי לא עשינו שום דבר מעניין חוץ מלעזור לאלים "תודה לכם" אמרתי והלכתי לביתן שלי ולואי רצה לישון איתי אז הוא בא איתי

הגענו למיטה שלי והתכרבלנו בצורה חמודה כזאת של כפיות "לילה טוב לו" אמרתי וחיבקתי אותו יותר חזק בקטנה "לילה טוב האזה" הוא אמר נישקתי אותו בלחי והשינה לקחה אותי