כשהתעוררתי הופתעתי לגלות שאני לא שוכבת על הריצפה הקרה והקשה אלה על מיטה חמה ורכה אבל עדיין באותו החדר הכחול והנורא.
החדר עצמו לא היה נורא כל כך אבל הזיכרונות ממה שקרה פה גרמו לי לרעוד.
איזו מפגרת אני, למה יצאתי לחפש מלון בשעה כל כך מאוחרת בעיר שאני לא מכירה ועוד לבד. יכולתי להשאר לישון באוטו ולחפש מלון בבוקר.
פתאום נשמעו דפיקות חלשות, הדלת נפתחה מעט וראיתי פנים גבריות עם חיוך מתוק ורעמת שיער מטולטל בצבע חום מציצות אלי.
"היי, אני יכול להכנס?" הוא שאל אותי
"אממ... תכנס" מלמלתי.
אני לא יודעת עם זה בגלל החיוך המתוק או בגלל המבט הדואג בעיינים אבל לא פחדתי ממנו בכלל.
הוא סגר את הדלת והתיישב בקצה המיטה.
"היי אני הארי ואני גר כאן"
"שרה, נעים מאוד וכניראה שגם אני גרה כאן. אבל חשבתי שזאיין גר כאן לבד" אמרתי.
האמת? שמחתי שגם הוא גר כאן, בניגוד לזאין הוא לא הפחיד אותי ואהבתי לדבר איתו. הוא גם נראה יותר שכול ממנו.
"זאת הדירה המשוטפת שלנו, אנחנו גרים כאן כבר 4 שנים".
"שלנו?"
כמה אנשים גרים בבית הזה? אני מקווה שהם לא פסיכים כמו החוטף שלי.
"אנחנו חמישה, הקרנו בקולג' ונהיינו חברים טובים. אנחנו גרים ביחד כי זה יותר נוח וגם יותר כיף" הארי אמר וחייך חיוך מסנוור.
"רוצה שנרד למטה? אני אקיר לך את כולם"
המחשבה לצאת מהחדר הזה הפחידה אותי. אם אני אצא מכאן רוב הסיכויים שאני אפגוש את זאין ואין לי שום מושג למה אפשר לצפות ממנו.
"זה לא יפריע לאף אחד?" שאלתי לחוצה מעט.
"מה פתאום הבנים מתים כבר לפגוש אותך. אז קדימה קומי או שאני אסחב אותך למטה" הארי אמר בזמן שהוא צוחק.
קמתי מהמיטה והלכתי אחרי הארי אל הדלת היציאה מהחדר.
מהלחץ הידים שלי התחילו לרעוד. אני לא מצליחה לנחש אפילו איך הם יגיבו כשיראו אותי.
כשהארי שם לב לזה הוא הסתובב אלי, תפס אותי בידים והסתכל לי בעיינים.
"תרגעי, אין לך מה להילחץ. הם אנשים טובים. זה נכון שיש קצת בעיות עם זאין אבל ברגע שתקירי אותו את תביני שגם הוא בסדר גמור, רק צריך לתת לו קצת זמן. תנשמי עמוק תחזיקי ביד שלי ועם חיוך גדול וגב זקוף אנחנו נרד לסלון"
חייכתי חיוך הססני ונסחבתי אחריו לסלון.
בקומה השנייה, איפה שהיה ממוקמם החדר שלי ראיתי עוד 6 דלתות.
'בטח של הבנים' חשבתי לעצמי.
כל מדרגה שירדנו מחצתי את היד של הארי יותר ויותר. מלמטה נשמעו קולות צחוק ודיבור גבריים.
כשסיימנו לרדת את כל המדרגות מצאתי את עצמי החדר גדול ובהיר, הקירות היו צבועים בבז' עדין ובמרכז החדר עמדה ספה ענקית בצבע כתום. לייד הספה עמדו שתי קורסאות שחורות גדולות ועל הקיר מול הספה הייתה תלויה פלזמה ענקית.
בכל החדר היו מפוזרות כריות צבעוניות ואחד הקירות היה עשוי כולו מחלון שנתן תחושה של חופשיות ונוחות.
"בנים בואו לסלון יש כאן מישהי שרוצה להקיר אותכם" הארי צעק
משכתי בחולצתי בעצבנות והסתכלתי לצדדים. מהחדר היו שתי יציעות, אחת למטבח ואחת למסדרון הכניסה.
שמעתי צעדים מכיוון הכניסה למטבח, סובבתי את ראשי וראיתי שלושה בנים נכנסים לסלון.
הראשון שיצא היה גבר בלונדיני עם עיינים כחולות. הוא בטח דוגמן, עם חיצוניות כזאת הוא בקלות יכול להיות דוגמן.
"היי את שרה נכון? אני נייל נעים להקיר" נייל אמר עם חיוך גדול.
"כן, אני שרה. גם לי נעים מאוד" חייכתי אליו בחזרה
פתאום משום מקום מישהו קפץ עלי וחיבק אותי חיבוק מוחץ. מהלחץ והבהלה התחלתי לנסות להתרחק ממנו אבל הוא חיבק אותי חזק מידי ולא הצלחתי לזוז.
"לואי תפסיק אתה מפחיד אותה ואם לא תשחרר אותה היא תחנק" אמר הבחור השלישי. היה לו גוף שרירי והוא נראה יותר בוגר מהשאר.
אחרי שהבחור שמתברר שקוראים לו לואי שחרר אותי מהחיבוק הוא הסתכל עלי טוב טוב.
"את בסדר? כואב לך משהו? מסתובב לך הראש? אולי כדאי לקרוא לרופא?" לואי שאל בלחץ.
מאיפה כל הדאגה הזאת פתאום?
אחד מאיים להרוג אותי, השני מתחרפן מרוב דאגה לבריאות שלי. ממש בית משוגעים.
"לא צריך אני בסדר גמור." עניתי לו
הוא שלח אלי מבט אחרון אחר כך הנהן וזז הצידה.
סוף סוף הבחור השלישי ניגש אלי.
"תתעלמי ממנו הוא תמיד דואג יותר מידי. אני ליאם אבל את יכולה לקרוא לי לי." הוא אמר עם חיוך ידידותי
"נחמד להקיר אותכם אבל הייתי רוצה לדעת אם אני אשאר פה עוד הרבה זמן, פשוט הרגע עברתי לעיר ואני צריכה לחפש דירה ועבודה"
בסלון נהיה שקט צורם.
הארי התכוון להגיד משהו קולו הצרוד של זאין שנכנס באותו רגע לסלון קטע אותו.
"כבר אמרתי לך, זה הבית החדש שלך ככה שאת לא צריכה לחפש כלום ואל תנסי לברוח את הרי יודעת מה יכול לקרות לך" זאין אמר עם חיוך ארסי ועלה למעלה.
לא ידעתי מה לומר חוץ מעד כמה הוא בן זונה אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי מה הוא יעשה לי אם אגיד את זה בקול.
אני יודעת שבטח נמאס לכן לחכות כל פעם הרבה זמן לפרק חדש ואני ממש מצטערת ואני אשתדל לעלות פרקים בתדירות יותר גבוה.
תהנו מהפרק
YOU ARE READING
Don't hurt me - מתורגם
Fanfiction"כואב?" הוא שאל אותי "מה?" שאלתי לא מבינה, הוא בטח חושב שיש לי פיגור שיכלי או משהו. הוא הרים את היד שלו, התכווצתי מחכה למכה אבל המכה לא הגיע. הוא העביר בעדינות את האצבעות שלו על הלחי שלי. אני פותחת את העיינים ומסתכלת לתוך עיניו החומות שמלאות בחרטה "...
