Don't hurt me - מתורגם

פרק 9

אחרי ארוחת הבוקר או יותר נכון ארוחת הצהריים אני ולואי החלטנו לעשות יום סרטים. הבנים עוד לא חזרו ולא היה שום דבר אחר לעשות.
התיישבתי על הספה וחיכיתי שלואי יבחר סרט. בסופו של דבר הוא בחר בסרט בדרך לחתונה עוצרים בווגאס.
במשך כל הסרט צחקנו וזרקנו אחד על השני אוכל. עד סוף הסרט כל הסלון היה כל כך מבולגן שהחלטנו לנקות אותו קצת.
"לואי אנחנו יכולים לנסוע לחנות? אני צריכה לקנות בגדים ועוד כל מיני דברים" שאלתי בזהירות
"אממ... בטח למה לא? בואי ניסע"
אחרי שסיימנו לסדר יצאנו מהבנין והלכנו לחניה. הופתעתי לראות שאנחנו מתקדמים לכיוונו של רכב BMW שחור ענק.
תיארתי לעצמי שלבנים אין בעיות כספיות אבל לא חשבתי שהמצב הכספי שלהם כל כך טוב.
"מה נתקעת? קדימה תכנסי לאוטו" לואי צעק לי ממושב הנהג.
עד אותו רגע לא שמתי לב שאני עומדת באמצע החניה ובוהה ברכב.
הגענו מהר לקניון וקנינו לי כמה גופיות, חולצות, ג'ינסים, סווטשרטים, שמלות, הלבשה תחתונה, נעלים וכמה דברים נוספים.
חזרנו הביתה עם 6 שקיות בערך.
ניסיתי לשלם על הכל לבד אבל לואי לא נתן לי, הוא אמר שזאת החובה שלו, אחרי זה היה מחייך חיוך מקסים ונותן את כרטיס האשראי שלו למוכרת.
הגענו במהירות הביתה ונכנסנו פנימה בזמן שאנחנו צוחקים.
לואי התחיל לצחוק עלי ולברוח ממני ואני רצתי אחריו מנסה לתפוס אותו, כשהגענו לסלון לואי עצר ואני לא שמתי לב בזמן ונתקעתי בגב שלו.
לא הבנתי מה קורה.
הצצתי מאחורי גבו אל הסלון.
על הספה שכב זאין עם בקבוק ויסקי ביד, היה ברור שזה לא הבקבוק הראשון שלו.
הוא נעץ בנו מבט אבל המבט שלו היה ריק. המבט הזה הפחיד אותי יותר מהמבט הכועס שלו, לפחות כשהוא כועס אני יודעת למה לחכות אבל עכשיו אני לא יודעת מה לעשות וממה לפחד.
"איך היה הטיול?" זאין שאל וחייך חיוך נחמד.
הפה והעיינים שלי נפתחו בהלם. חיכיתי להערה חוצפנית או לירידה.
אלוהים ישמור.
הפה שלי נפתח עוד יותר כשלואי לא אמר ולא עשה כלום, במקום זה הוא עלה למעלה והשאיר אותי לבד.
אולי הוא רצה שאני אעלה אחריו אבל הרגליים שלי כאילו הודבקו לרצפה ללא יכולת לזוז.
זאין ליווה את לואי עם מבטו ואחר כך העביר אותו אלי.
"נו איך ביליטם? איפה הייתם?" הוא שאל אותי באותו טון רגוע.
"אממ... בסדר קנינו בגדים בשבילי" אמרתי מגמגמת.
"תשבי איתי" הוא ביקש, אולי לא שמעתי טוב?
"ממה?" מה לעזאזל קרה לקול שלי? אני כמו ילדה קטנה מתחילה לרעוד מפחד תחת המבט שלו.
"אל תפחדי רק תשבי ליידי קצת" זאין ביקש, אני חושבת ששמעתי בקולו מעט התחננות.
הלכתי לאט אל הספה והתיישבתי בקצה שלה.
"תתקרבי, בחייך אני לא נושך" הוא חייך.
אלוהים הבן אדם הזה יודע לחייך ולא רק לגחך.
"כואב?" הוא שאל אותי.
"מה?" שאלתי לא מבינה, הוא בטח חושב שיש לי פיגור שיכלי או משהו.
הוא הרים את היד שלו, התכווצתי מחכה למכה אבל המכה לא הגיעה.
הוא העביר בעדינות את האצבעות שלו על הלחי הפגועה שלי כאילו פחד להכאיב לי.
אני פותחת עיינים ומסתכלת לתוך עיניו החומות שמלאות בחרטה.
"תסלחי לי" זאין לחש.

טוב אז לרובנו (נראה לי) נגמרה שנת הלימודים, אני מקווה שהייתה לכם תעודה טובה ולא כמו הנכשל שלי במתמטיקה ;)
תהנו בחופש ואני מקווה מאוד שאני אצליח להעלות יותר פרקים בחופש למרות שאני כמעט לא בבית ושיש לי מלא עבודות לחופש