Don't hurt me - מתורגם

פרק 13

התעוררתי במצב רוח מצוין, הסתכלתי על השעון וגיליתי שישנתי דיי הרבה זמן, השעה הייתה רבע לשתיים עשרה.
התמתחתי והחלטתי להשאר במיטה עוד עשרים דקות אבל הבן אדם שדפק על דלת חדרי חשב קצת אחרת.
התעצלתי לקום מהמיטה אז החלטתי לצעוק לזה שדפק
"תכנס כבר"
להפתעתי הרבה לחדר נכנס זאין.
"היי שרה" הוא אמר עם חיוך.
"רצית משהו?" שאלתי אותו ופיהקתי.
"אממ... כן, רציתי לשאול אותך אם את רוצה שנלך לטייל, יש מזג אוויר יפה בחוץ"
"תן לי חצי שעה" אמרתי בחיוך.
התקלחתי מהר וייבשתי את השיער, החלטתי להשאיר את השיער פזור ולא לעשות כלום, איפרתי קצת את הריסים שלי והלכתי לארון לחפש מה ללבוש.
בחרתי שורט ג'ינס, גופיה ואולסטאר וירדתי למטה.
"בוקר טוב" אמרתי עם חיוך.
כל הבנים ישבו בסלון כולל הארי, מעניין איפה הוא היה אתמול כל היום.
אחרי שכל הבנים אמרו לי בוקר טוב זאין קם והתקרב אלי.
"הולכים?" זאין שאל
"ומה עם ארוחת בוקר?"
"אל תדאגי, נאכל בבית קפה"
"אוקי" חייכתי.
נפרדנו מכולם והתלחנו ללכת לקפה, החלטנו שעדיף שנטייל קצת מאשר שניסע גם ככה הבית קפה קרוב לבית.
"כמה זמן את גרה בניו יורק?" זאין שאל
"אממ..." ספרתי בראש כמה זמן אני פה
"5 ימים" עניתי.
"זה אומר שביום שנפגשנו את רק הגעת לכאן?" הוא שאל אותי משתדל להשאר רגוע
"כן"
"למה הגעת לניו יורק? ללמוד או לעבוד?"
"לא יודעת, הגעתי לכאן כשברחתי מאמא שלי. ניו יורק היה החלום שלי ושל אבא שלי ובגלל זה הגעתי, אין לי מושג מה הייתי עושה הלאה"
"רבת עם אמא שלך והחלטת לברוח? זה סוג של מרד?"
"לא הייתה לי ברירה אחרת, אבא שלי מת בתאונת מטוס והיחסים ביני לבין אמא שלי לא היו כל כך טובים. אחרי המוות של אבא שלי המצב רק הדרדר, ניסיתי לעזור לאמא שלי אבל היא התייחסה להכל בעוינות.
לי ולאבא שלי היה חלום, רצינו לעבור לניו יורק ביחד עם אמא, יש פה כל כך הרבה אפשרויות אבל אחרי המוות של אבא לא דיברנו על זה יותר.
באותו היום שברחתי היה לי ריב עם אמא שלי והיא אמרה שאני אשמה במוות של אבא שלי ושאני אסע לניו יורק.
היית מאמין? היא זרקה מהבית אתהבת היחידה שלה"
הדמעות זרמו על הלחיים. כבר מזמן הייתי צריכה לדבר עם מישהו רק מי היה מאמין שהמישהו הזה יהיה זאין?
"היי קטנטונת אל תבכי עכשיו הכל בסדר ועד כמה שזה נשמע מוזר כשאני אומר את זה אף אחד לא יפגע בך יותר, עכשיו את איתי והכל בסדר" זאין ניסה להרגיע אותי.
כשהגענו לבית קפה זאין פתח את הדלת וחיכה שאני אכנס, אחרי שנכנסתי גם הוא נכנס. ג'נטלמן, לעזאזל.
בחרנו שולחן מבודד ואחרי שהתיישבנו התחלנו להזמין.
"תביא לי חביתה עם בייקון, עוגת גבינה עם תפוחים וקפה בבקשה" זאין הזמין
"אני רוצה מיץ תפוזים ועוגת וניל"
אחרי שסיימנו להזמין המחצר הלך ואני התחלתע לחשוב מה להגיד אבל זאין דיבר קודם והציל את המצב המביך.
"תספרי משהו על עצמך, במה היית רוצה לעבוד?" זאין שאל.
"פעם רציתי לעסוק בשירה אבל אני לא חושבת ששירה יכולה לעזור לי בחיים למרות שאני מאוד אוהבת מוזיקה ולעסוק במקצוע הזה היה ממש נחמד. סיימתי את הבית ספר עם נטיה לעיתונות ככה שאני יכולה חופשי לעבוד בזה."
"למה את חושבת שאת לא תוכלי לממן את החיים שלך אם תעבדי במוזיקה? זמרים מרוויחים הרבה כסף"
"אני לא יודעת, ממש קשה להתפרסם ולהצליח להחזיק במקום טוב בתעשיית המוזיקה, לא נראה לי שאני אצליח"
"את יודעת מאיפה לי ולשאר הבנים יש כל כך הרבה כסף"
"אממ... לא" שמתי לב שהם מאוד עשירים אבל עד עכשיו אף אחד מהם לא סיפר לי במה הם עוסקים.
"יש לנו סטודיו משלנו. אני מקשיב להרבה זמרות חסרות נסיון אבל עם הרבה פרספקטיבה כמוך" זאין אמר.
למען האמת הייתי בהלם. לא דמיינתי אפילו לרגע שלזאין יש חברת הקלטות משלו.
"וואו לזה לא ציפיתי" אמרתי מופתעת.
"אני מחכה לשמוע אותך שרה בסטודיו שלי וזה לא נתון לויכוח" זאין אמר מתגאה בעצמו.
"תודה על ההצעה, יום אחד אני אשתמש בו"
אחרי שסיימנו לאכול שילמנו או יותר נכון זאין שילם והחלטנו לטייל בפארק.
אחרי שבילינו שש שעות בפארק החלטנו לחזור הביתה, התחיל להחשיך ונהיה קר.
כשנכנסנו הביתה מצאנו את כל הבנחם בסלון חוץ מהארי, הם ראו טלוויזיה ודיברו על משהו בקול רם. כשהם ראו שנכנסנו הם השתתקו.
"היי, הגזרים התרעננו?" שאל לואי בחיוך.
להפתעתי הרבה זאין רק גיחך והניד בראשו.
יכול להיות שהכל בסדר אצלם? אולי הם כבר השלימו בינהם?
"לואי עוד פעם זה? חקלאי מסכן שכמוך" אמרתי בחיוך
"את לא תביני אותי, אישה" הוא אמר וגיחך
"אתה צודק איך אני אבין אותך? גבר" אחרי המילים האלה כולם התחילו לצחוק.
"טוב אני הולכת לעשות תה, עוד מישהו רוצה?" כולם חוץ מזאין אמרו שלא.
"אני רוצה, אם לא קשה לך. אני עולה למעלה להחליף בגדים וכבר יורד אליך"
"טוב, אני מחכה לך במטבח" חייכתי בבישנות.
הבנים ישבו בפה פעור והקשיבו לשיחה הרגועה שלנו, הם היו בהלם ממה שקרה.
עשיתי תה והכנתי כמה סנדוויצ'ים.
חיכיתי לזאין חמש דקות והחלטתי לעלות לקרוא לו.
דפקתי על דלת חדרו ובלי לחכות לתשובה פתחתי את הדלת.
"זאין הכל כבר התק... או אלוהים..."
מה שראיתי גרם לידים ולרגלים שלי לרעוד.

סוף סוף קצת מטח;)