עבר שבוע מאז המקרה ואני עדיין רואה את השד המסריח הזה בבית ספר. הוא בטוח שאני סתם מלאך שומר והוא חושב שהכוח המיוחד שלי הוא פירוקינזיס אז אני צריך להיות ממש זהיר.
הייתי כל כך שקוע במחשבות והרגשתי יד על הכתף שלי, קפצתי מפחד. "לא ידעתי שאני כל כך מפחידה" זאת הייתה איימי. "בחיים שלך אל תעשי לי את זה" אמרתי לה. היא צחקה, היא עוד מעזה לצחוק. "אה יש לך יום הולדת מחר נכון?" שאלתי אותה. היא שתקה רגע ואמרה בחיוך "נכון, איך אתה יודע?" מה יצא לי מהפה הרגע? למה אמרתי את זה? "אמממ, סתם פשוט הזכרת את זה פעם באיזו שיחה שלנו. אני ממש טוב בתאריכים". ממש, פשוט חגגתי איתך יום הולדת כל שנה כבר 15 שנים. היא הייתה קצת בהלם "האמת, בדיוק רציתי לשאול אותך משהו בקשר לזה. אבא שלי מכין מחר ארוחת ערב והוא אמר שאני יכולה להזמין כמה חברים אתה רוצה לבוא?" היא שאלה בביישנות "בסדר, אני אבוא" עניתי לה בחיוך, היא חייכה בחזרה.
הלכתי לשיעור והשד הזה התיישב לידי. מה הוא רוצה עכשיו? לסחוט אותי? לענות אותי?
"בוקר טוב" הוא אמר לי. לא טרחתי אפילו להסתכל עליו. "אתה יודע אתה ממש מעליב אותי?, זה בגלל מה שקרה לפני שבוע? אתה ממש כמו ילדה קטנה אם אתה עדיין כועס בגלל זה". כדאי לו מאוד לשתוק אם הוא לא רוצה שהשריפה הבאה תהיה בתוכו. "אני לא יכולתי לדעת שהכוח שלך הוא פירוקינזיס, אתה לא מספר לי כלום". לא ידעתי שהפכנו לחברים ועכשיו אני אמור לספר לו דברים עליי ועל המוות שלי. "אני לא חושב שאני אמור לספר לך דברים עליי. וזה לא משנה אם אתה ידעת שהכוח שלי הוא פירוקינזיס או לא. מה שאתה כן יודע זה שהתגרית בי בכוונה. מישהו יכל למות שם". הוא גיחך מול הפנים שלי "זה הכוח שלך והאחריות היא שלך. אני לא אשם שאתה ילדה קטנה ומתעצבן כל כך בקלות, הייתי אומר שהכוח הזה הוא יותר כמו קללה בשבילך. תן לי לנחש, אתה עדיין לא יודע לשלוט בו נכון?" שתקתי "כמו שחשבתי" הוא ענה לי. אם הייתי יכול הייתי שולט לו במחשבות ומכריח אותו לקפוץ מהחלון בקומה השנייה, אבל לצערי הוא שד והכוחות שלי לא עובדים עליו, רובם. המורה נכנס לכיתה והתחיל לדבר על הפרויקטים. אני עושה את זה לבד לא משנה מה, אין מצב שאני יושב ליד דילן ועושה איתו את הפרויקט.
השיעור הסתיים יצאתי מהכיתה ודילן יצא אחריי "אז, איך מתת?" הוא שאל אותי. אני לא מאמין עליו. "אתה באמת לא מתכוון לרדת מזה?" כדאי לו לא לענות אם הוא לא רוצה שהשריפה הבאה תהיה בבית שלו. "לא". טוב, נמאס לי. "למה אתה צריך לדעת איך מתתי?" הוא שתק, אחרי כמה שניות של שקט הוא ענה "יש לנו נבואה, הנבחר של המלאכים מת במקום מסוים בזמן מסוים". איזו נבואה? הוא משקר אני בטוח.
"אתה חושב שאני הנבחר של המלאכים?" אמרתי וצחקתי לו צחוק מזויף בפנים. "למה שתחשוב ככה?" שאלתי. "הנבואה אמרה לנו שהנבחר שלכם ירד לכדור הארץ בשנה כלשהי בשביל משימה, אנחנו לא יודעים מה המשימה שלו או מי הוא, אבל אנחנו כן יכולים לזהות אותו". שתקתי. זאת אומרת שהוא יודע? "איך אתם יכולים לזהות אותו?" שאלתי. "אתה לא יודע איך המלאכים מסמנים בן אנוש?" הוא שאל. איך הם באמת מסמנים בני אנוש? "לא, אני לא יודע" הוא היה קצת בהלם "אתה טיפש יותר משחשבתי. יש כמה דרכים לזהות את הנבחר שלכם. הדרך הראשונה היא כמובן הסימון. הסימון הוא כתם לידה בצורת כנף. כמה לא מקורי מצידכם. לרוב הוא נמצא בזרוע של האדם". אה, אז הכתם לידה בזרוע שלי זה הסימון? אני כזה מטומטם חשבתי שזה סתם כתם לידה רגיל. "הדרך השנייה היא הכוחות שלו. כמו שאתה יודע יש לו את כל הכוחות שנוכל לחשוב עליהם אז סביר להניח שהוא לא מצליח לשלוט עליהם, לא על כולם לפחות. למשל כמו הפירוקינזיס". הוא מפנה אצבע מאשימה אליי? אווץ'.
"בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה למצוא אותו. לא בטוח שזה יקרה אבל בהצלחה". אמרתי לו והלכתי, הוא כל כך מוזר.
YOU ARE READING
𝚃𝚑𝚎 𝚐𝚞𝚊𝚛𝚍𝚒𝚊𝚗 𝚊𝚗𝚐𝚎𝚕
Romanceפיטר סמית הוא מלאך שומר שמת בגיל 16 בפיגועי הטרור בלונדון בשנת 2005. ברגע שמת הוא מונה לשמור על ילדה בשם איימי ווקר. פתאום פיטר הופך לאנושי מסיבה לא ידועה ותנחשו מי האדם הראשון שהוא נתקל בו? איימי. *הסיפור הוא המצאה שלי *התמונה לא שלי מקווה שתהנו כ...
