אהבה מאחורי סורגים (הושלם~)

( 28 ואחרון)~𝑝𝑙𝑒𝑎𝑠𝑒 𝑑𝑜𝑛𝑡 𝑔𝑜~!החמצן האנושי שלי~

קשה לי , אני רוצה משהו , אך אני רחוק מכדי להשיג אותו, התיסכול של להרגיש אותו קרוב כשהוא בין רגע נעלם ולא באופק ,

תוהה לפעמים אם הפחד הוא שמונע ממני להתקרב או הכוח שלי שכבר דהה מלאחוז חזק כלכך ללא סוף כשהעתיד לא זוהר והרצון להתקרב גורם לך להתפרק כשהכל מתבהר פתאום והעניים נוצצות מדמעות שמבהירות לך שאתה חלש מכדי להמשיך לאחוז , ומתוסבך מכדי להסביר.

פרק 28 **ואחרון**
~}תהנו המון המוןןןןן אני כלכך אוהבת ומעריכה אתכם.🖤👀♡~
נ.מ ג'ימין
"ג'..ג'ונגקוק א-אני...מצטער..אתה-..אני.. לא יכול ליהיות..א-אתה..שמח..לא אבוד..אני ..הכל..אשמתי!"

ניסיתי להרכיב משפט ממה שרציתי לומר אך המוח שלי היה מוצף ובקושי הצלחתי לנשום בין מילה למילה.

"ג'ימין.."~ זה כל מה שהוא אמר ועיניו היו פעורות. הוא התרומם באדישות מהרצפה כאילו לא מאמין...פסע לעברי צעד אחר צעד ,התקרב אליי במהירות ועטף אותי בידיו .
החמימות הזו, הכתפיים הרחבות האלו, ההרגשה הזו שאתה מוגן כשאתה אחוז בידיו של מישהו שמסמל כח ועוצמה עבורך, שהזמן סביבך נעצר , נבלעתי בחיבוק הזה ..אני לא בטוח למה אבל משהו בחמימות הזו הרגיש לי נכון..הרגיש לי טוב ואמיתי, הלב שלי החסיר פעימה שוב מה שגרם לי לחשוב מתי הוא בכלל חזר לפעום מאז הפעם האחרונה בה הוא פסק .

יכולתי להרגיש איך כל המחשבות והזכרונות, בורחים באחת מראשי , את החרדות נעלמות את הרעידות בגופי פוסקות.

ראשי כאילו התרוקן ברגע גופי שוחרר מכל לחץ, זה הרגיש נצח, עיניי המשיכו להגיב באותה צורה לסיטואציה , ולא הפסיקו לשפוך מים מלוחים.

בדיוק ברגע שהתנתקתי מהעולם לכמה רגעים אחוז בידיים שלו, הוחזרתי למציאות באחת, כאילו נשאבתי חזרה בניגוד לרצוני .

הוא תופס אותי בחוזקה ולפתע משחרר וצועד אחורה ברעידות, כולו מזיע,

"ל-לא..אתה..אתה צריך להתרחק ממני!" הוא קבע בתון גבוה ,פוסע אחורנית מרחיק את עצמו כמה שיותר, "אתה לא יכול, הוא יפגע! אתה לא יכול הוא יפגע.." הוא המשיך ממלמל לעצמו, ובורח בצעדים אחורנית כשרעידות מכסות את גופו.

נ.מ גונגקוק

מרגיש שהחזקתי את עצמי זמן רב מידיי עד למצב שאני כבר לא בשליטה ,מטיל את עצמי ,צועק ומכה כל קיר מזדמן.

מדבר לעצמי , צוחק ובוכה, מתפרע לכל אבר ופוגע בעצמי , מבלי כל שימת לב.

כמו חיה שנושכת את עצמה ללא הבנה וסיבה פשוט מתחושה שהכל אבוד החלטתי בדרך כלשהי שאין יותר סיבה הגיונית להישאר שפוי, כך או כך הכל יורד לטמיון ברגע שאני מתחיל לחשוב, תמיד איכשהו הכל מגיע מהפינות ,מתנקז אליי ומכה בחוזקה, החיים הרגילו אותי להאמין כמה שאני חזק ולא שביר כמה שכל מה שאני עושה זה בסדר אף פעם לא חשבתי שבמקום להמשיך להאשים את כל העולם חוץ ממני בדברים שקורים, יהיה עדיף להתמודד פנים אל פנים לטעויות שלך.
וכך אני מוצא את עצמי דוחה את כל הרצון שלי להיות קרוב , את ההשתוקקות שלי לאחוז חזק ולא לשחרר , את החולשה הזו של לרצות לעטוף אותו בחיבוק ולא להרפות לעולם , דוחק את כל הרגשות הסוערים שלי לכפות ידי הקמוצות , מנסה להכניס את ההיגיון שאבד לי לתמונה,
ושוב מדבר לעצמי, תופס בו בחוזקה ,אוזר כח, ומשחרר את אחיזתי ממנו מבהיר לשנינו את המצב -"ל-לא..אתה..אתה צריך להתרחק ממני!"-
ממלמל כשכל פסיעה אחורנית ממנו כרוכה באומץ ובידיעה שברגע שאני אנתק את הניצוץ הזה שנוצר פה שעשוי לאפשר לי להחזיר אותו שוב לחיי אפילו במקצת, לא תיהיה הזדמנות נוספת. מניע את רגליי שמסרבות לזוז ועוצר את עיניי מלהרטיב את פניי... "אתה לא יכול, הוא יפגע! אתה לא יכול הוא יפגע! " כועס על עצמי שהכנסתי אותו לסיטואציה כזאת שוב. ואני מרגיש שעד כמה שאני מחזיק את הדמעות מלצאת אני כמעט ומאבד עליהן שליטה, אך לא, לא לפניו, אני לא מסוגל אין לי את הזכות ליהיות הקורבן.