אהבה מאחורי סורגים (הושלם~)

24~ גם הרגעים הכי קשים חולפים לבסוף💖~

(תרגום למה שכתוב בתמונה)
פחד בא פחד הולך, הזמן נעצר, הנשימה לגמרי פוסקת, הרגעים המאושרים חולפים ואת מקומם ממלאים הקושי והחרדה.
אנשים באים ,אנשים הולכים , דברים קורים , חלומות מתגשמים.
הכל כלכך מעורבב במסע הארוך שנקרא -
"החיים"( כתבתי אתזה משיעמום..תהנו)
* * *
פרק 24
נ.מ ג'ימין
עברו בערך כחמש עשרה דקות מאז התקרית אך ידיי עדיין רועדות.
ניסיתי להדק את אגרופיי , לתת לכל הלחץ שעוטף את גופי לעזוב אותו, אך זה לא עזר.
ראשי המשיך לשחזר את התקרית פעם אחר פעם, ואני הרגשתי שאני משתגע.
טאהיונג נכנס מבוהל ומצא אותי מוטל על הרצפה, הוא ניגש אליי כולו מבועט , וניסה לטפל בי.
הוא צעק את שמי ודיבר אליי אך הרגשתי שאני לא שם. פניי היו לבנות, גופי רעד, עיניי היו ממוקדות באלו המודאגות של טאה, העיניים האלו ששיקפו את האדם הטהור שהוא.
רציתי לדבר , רציתי להרגיע אותו שאני בסדר, לומר לו שההתקף פסק, שאני אחרי זה, שאני מצטער שהדאגתי אותו. ניסיתי לדבר, ניסיתי אך הרגשתי כאילו שהגוף שלי נלחם בי, כאילו קפאתי.
"צ'ים אתה בסדר?"- הוא שאל , ורציתי לענות לו-
לא ! אני לא בסדר טאה, כואב לי, אני מפוחד, אני מבולבל כלכך שאני משתגע!
רציתי לדבר איתו רציתי לנגב את הדמעה הזו שברחה מעינו ולתת לו חיבוק חזק! רציתי אתזה כלכך אך במקום זה רק בהיתי בו למשך כמה דקות, דקות שהרגישו כמו נצח, רציתי לחבק אותו, לדבר איתו, להסביר לו למה השיחה נקטעה, לספר לו שג'ונגקוק היה פה , שהוא היה שתוי, שפחדתי,שהרגשתי צביטה בלב שהוא בכה! שהוא התחנן שאסלח לו, שהוא...
"ה-הוא...נ..נישק א-אותי..- לפתע שמעתי את עצמי ממלמל, ולפני שהספקתי להבין שאמרתי אתזה,דמעה מלוחה החליקה לה על פני.
נ.מ כללית
"אז, חטפת התקף?" שאל טאהיונג והאחר הנהן כשפניו עדיין לבנות והפחד עדיין עוטף אותו.
"תנשום!"- ביקש טאה כשהניח את ידיו על חזהו של ג'ימין , כולו עוד חרד שמצא את חברו במצב כזה.
"אני מצטער טאה!" אמר הנמוך והאחר רק העלה על פניו הבעה לא קריאה ושאל
"למה שתצטער צ'ים?"
אך ג'ימין רק שתק והרכין את ראשו שוב.
אל תעשה את זה! אל תוריד את הראש! אני לא רוצה לפספס את הפנים היפות שלך!
חיוך עלה על פניו בפעם הראשונה מזה חמש עשרה דקות.
* * *
נ.מ ג'ונגקוק
לא כלכך הבנתי איפה אני כי ראייתי עוד לא חזרה לעצמה, עדיין הטשטוש הזה שאני רואה , רואה אך גם מרגיש, פתחתי את עיניי באיטיות , ולהפתעתי, במקום הכביש, המדרכה, הגשם, הקור.
מצאתי את עצמי בחדר, שוכב במיטה, השמיכה החמימה מכסה אותי, ראשי נבלע בכרית הנוחה , לא יכולתי שלא לזהות את הריח הזה, הסדר המאוד אופייני הזה, המיטה הזו שיש בה בקעה מרב שישנו עליה, אני בחדר של יונגי, ללא ספק.
הבטתי סביבי ומצאתי את יונגי, ישן כמובן , על הכורסא בפינת החדר.
התרוממתי קצת מנסה לא להעיר אותו, אך הוא שמע אתזה והתעורר כולו דואג, משהו שלא אופייני לאידיוט הזה.
"התעוררת !"- הוא קרא בחיוך, "איך אתה קוק?"- הוא שאל וכמעט חייכתי, כמעט..רק שבאותו רגע פלאשבק עבר בראשי, הנשיקה עם ג'ימין,
ובמקום חיוך ארנבי, עלה על פניי פרצוף אבוד.
"הכל בסדר?" יונגי שאל אותי כששם לב לפניי שהלבינו.
"אתה נראה לא טוב!, לא נחת מספיק?"- הוא הוסיף, אך במקום לקבל תשובה הוא קיבל תגובה בלתי צפויה ממני,
"אהההההההה!!!"- צרחתי , ויונגי נבהל.
"מה קרה קוק?" הוא שאל ורץ לעברי . אך במקום לענות לו התחלתי לבכות, כמו ילד שאיבד את הדבר הכי יקר לו.
בכי זה לא דבר שאופייני לי, כולם יודעים אתזה, ובמיוחד יונגי, אך באותם רגעים הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי, כאילו רצחתי את טיפת השפיות שעוד נשארה בי.
יכולתי לראות את פניו הבהולות של יונגי שעמד שם מולי, ליד המיטה ,מנסה להרגיע אותי אך לא מצליח.
בכיתי, צעקתי, צרחתי..מה לא? עברה שעה ועוד לא נרגעתי, זה רק הולך ומחמיר.
בכל פעם שאני נזכר במעשיי, גופי רועד בחוזקה ועיניי הופכות אדומות.
שנאתי את עצמי כלכך באותם רגעים, הרגשתי שאני לא יכול לחיות יותר בצורה הזו,שאני לא מסוגל יותר עם אובדן השפיות וחוסר השליטה העצמית הזו.
המשכתי להתפרע ולזרוק דברים, כשיונגי תופס אותי בזרועותיו ונאבק לא לשחרר.
גם בזמן שהוא אוחז בי ולא מרפה המשכתי לצעוק. אך למזלי יונגי יודע בדיוק מי אני ומתי אני מאבד את השפיות.
נ.מ כללית
" תרגע קוק! ההשתוללות הזו לא תחזיר את הזמן לאחור!"- צעק יונגי, וג'ונגקוק השתתק,
הכל נראה שחור בעיניו באותם רגעים.
"גם אם עשית משהו נוראי, ננסה לסדר אתזה! אז נכון לעכשיו תרגע" הוסיף הנמוך .
אך לפתע ג'ונגקוק החל לצחוק, ועם הצחוק הזה יונגי יכל לשמוע שהשפיות שלו איננה!
"לסדר אתזה?!" צחקק ג'ונגקוק.
"איך תסדר את זההה????" הוא צעק ודמעות שוב ירדו על לחייו העדינות, שוטפות את החתך האדום שיונגי כיסה בתחבושת לפני כשעה וחצי. הדמעות התגלגלו על החתך שעוד טרם נסגר וגרמו לצריבה לעבור בכל גופו השרירי של קוק.
"נישקתי אותו! ללא רצונו, אני עוד לא בטוח עם זה היה מרצוני." הוא הסביר ויונגי הנהן בהבנה לחברו . הוא יעשה הכל, הכל! בשביל לא לראות את הבנאדם שיושב מולו בוכה!
"קוק, אני יודע, אתה מבולבל, אתה לא מצליח לשלוט על עצמיך, מרגיש כאילו הגוף שלך פועל נגד רצונך.."- עיניו של האחר נפערו, הוא הופתע לגלות שיונגי יודע בדיוק איך הוא מרגיש, הוא הרים את עיניו אל פניו של יונגי ורק הקשיב.
"אתה מרגיש אבוד, עשית משהו שלא התכוונת לעשות, וזה נורמלי לגמרי!" הוא דיבר אל ליבו של חברו והסביר-
"לא תמיד אנחנו שולטים במעשים שלנו, לפעמים...הלב שלנו מניע ואנחנו אחריו,
לפעמים ללכת אחרי הלב זה הדבר הנכון לעשות!
יש רגעים שאנחנו מרגישים שבעקבות מעשה שעשינו, איבדנו הכל.
ואתה יודע מה? לפעמים דווקא המעשה הזה , שאנחנו חושבים שהרס לנו את הכל, הוא המעשה שיענה על הכל מאוחר יותר!"
עיניו של ג'ונגקוק נצצו מהדמעות, והחיוך הקטנטן שעלה על פניו נבלע בפניו המבולגנות והלחות.
יונגי לא יכל שלא לשים לב לחיוך הארנבי הזה שמסתתר לו שם בפניו המתוקות.
באותם רגעים הוא רק רצה לגרום לאחר להרגשה משוחררת, לגרום לחיוך המתוק והקטן הזה להפוך לחיוך רחב.
הוא התקרב חזרה אל ג'ונגקוק ופרס את ידיו לחיבוק, ג'ונגקוק חשב לרגע אך לבסוף נענה לחיבוק קירב את גופו אך באותו שניה יונגי תפס בשיערו של קוק ובלגן אותו על פניו שהעלו חיוך ארנבי שאי אפשר לפספס.
* * *
היום המחרת-
התחרות הגדולה שכולם חיכו לה, כולם ובמיוחד צ'ן! הוא הולך לשיר מול קהל.
הוא עוד לא מאמין.
"אתה תעשה אתזה! אתה תלך ,תשיר ותכבוש את האולם!"- עודד אותו ג'ימין, אך צ'ן עדיין נראה לחוץ.
"אני לא מסוגל לעשות את זה! אין מצב שאני עולה לבמה!"
"אייש " נאנח הנמוך יותר.
" אנחנו כבר עשינו את השיחה הזו..לא מדברים עלזה שוב! אתה עולה לשם וזהו!" הוא קבע.
"היי אידיוט!"- הגיע טאה מהצד השני של האולם.
"היי זבלון"- פלט ג'ימין ולא הצליח לעצור את צחוקו. הם עמדו שם ארבעה, מחכים לחברם החמישי שיגיע. צ'ן וריו עמדו שם שניהם כשריו עוזר לאחר לשנן את מילות השיר שוב ושוב, את הסולמות, העליות והירידות.
גימין עומד מהצד וצופה בחבריו חוזרים על השיר, קולו של צ'ן מהדהד באוזניו.
נ.מ ג'ימין
'הוא באמת מוכשר' חייכתי..." הלוואי שגם אני הייתי מסוגל לשיר ככה בלי להתבייש" חשבתי, או..ש- חשבתי שחשבתי?
'איזה פאדיחות ,אמרתי אתזה בקול?!'
הספקתי לשמוע את טאה לוחש לי באוזן
" אתה טוב יותר, חבל שאתה לא שר היום!"
הוא הסיט את מבטו אל האולם מחפש את היונגסיק שמאחר (כהרגלו) ואני הרכנתי את ראשי בעצב.
באותם רגעים רק יכולתי להתחנן שמישו יתן לי פצצת ביטחון עצמי כדי שאני אוכל לעמוד על הבמה גם כן.
עצמתי את עיניי, שואף את האוייר עמוק אל הריאות, ובאתי לשחרר אותו החוצה אך לפני שהספקתי ,נשימתי נעצרה.
עיניי נפערו ופני הלבינו, כאילו שחזרתי את הסיטואציה מאתמול.
הוא אשכרה נ..ישק א-אותי? , הוא היה נראה לא טוב, הוא היה שתוי, ו...ו..משהו ללא ספק היה בנשיקה הזו...אני לא יודע מה זה היה, כשטאה שאל אתמול ניסיתי לספר לו אתזה..אבל משו אמר לי לא לעשות אתזה, זה סתם יכול לגרום לבלבול, אבל אני אברר אתזה, אני מוכרח!
..............................
"המתמודד הבא הוא התלמיד קים ג'ונג דה מבית הספר לאומנויות דרים היי"- המנחה הודיע ברשמיות .
"זה אתה!" קרא ריו לצ'ן בהתרגשות והרביעיה הריעו לו וליוו אותו עד למדרגות הבמה.
חיוך ענק עלה על פניו המתוקות של צ'ן..ראו עליו שהוא מתרגש! כולם הריעו לו ולפתע השתתקו למשמע קולו הדק והיפה.
הוא שר כלכך ברגש את השיר everytime
(*אל תשאלו אותי למה דווקא תשיר הזה אני פשוט מכורה זה הכל 🤤😊*)
פניו של צ'ן האירו כלכך.
הוא ירד מהבמה כולו מתרגש והרביעיה רצה אליו וחיבקה אותו...היונגסיק הרים אותו על הכתפיים ומשך בשיערותיו העדינות מצחקק כולו.
הם צחקו והריעו לו והריפו עליו מליון מחמאות.
"המתמודד הבא, מבית הספר לאומניויות דרים היי...-"
ג'ימין הריע למתמודד הבא בהתלהבות אך לדבר הבא לא ציפה!
"המתמודד הבא הוא התלמיד ..
פארק ג'ימין!"
♤ ♤ ♤
צסחשיחדחדחד סליחה ענקית על שנעלמתי לחודשיים בלי כל הודעה מראש😣😣 אני כלכך מצטערת שחיכיתם הרבה כלכךךךך😭😭😭💖💔💔💔
ניסיתי שוב ושוב לכתוב את הפרק הזה בצורה יפה כדי לפצות על הפרק הקודם שיצא מעפן😣 מקווה שאהבתםם אני כלגך כלכך כלכך כלכך כלכך אוהבת אותכם
-צוף-💔💖😻