היא נשאבה רק לעיניים שלו. לא הבחינה לאן צעדיה הולכות. פשוט מובלת אחריו.
איבדה חוש כיוון.
ההתחלה הייתה קלה משחשבה. פשוט להיות נסיכה מושלמת שהיא אינה. לרצות את הסובבים בדמות אותה הם רוצים.
אך מהר מאוד היא כבר לא דאגה על איך תראה והאם היא מושלמת כמו...
"מה את עושה כאן ילדונת צעירה. היער אינו מקום לנערות יפות כמוך. נערים פוחזים עלולים לעבור כאן בכל רגע ותוכלי להפגע". ירקה הזקנה בסופם של מילים, לועסת משהו בפיה המקומט. גורמת לחלחלה לעבור בבטנה של ג'אנהיון.
"אבדתי את דרכי. התוכלי להוביל אותי לעיר הבירה?". מישם יקל עליה לבקש רכיבה עד לארמון. שם תוכל להפגש סוף סוף עם אימה ולברר מה קורה בארמון ומה ארע לה.
הזקנה עשתה מבט חושב. מביטה בנסיכה לדקות ארוכות של מחשבה מאומצת. גלגלי מוחה נעים באטיות בהתאם לגילה.
"לא". אמרה לבסוף. שוברת את תקוותה של הנסיכה.
"בבקשה מימך! את התקווה היחידה שלי כאן!!". אחזה בידה האסופה בצלקות של הזקנה. דמעות ייאוש נמלטות על לחייה. "בבקשה! אני צריכה להגיע הבייתה!".
הזקנה הדפה את ידה מעט עצבנית. נושפת בייאוש על הצעירים של היום אך לא יכלה להתעלם מהדמעות השוברות שהיו על לחיי הנערה. "בסדר. אראה לך את הדרך. אך לא היום. כעת אני צריכה לחזור לביתי הממוקם לא הרחק מכאן. אם תעזרי לי אגמול לך טובה על כך ואעזור לך להגיע לעיר הבירה". סיכמה על תנאי.
"אעזור!". הנהנה ג'אנהיון בנחישות. רגליה הלכו אחר הזקנה בתקווה גדולה.
אינה יודעת מה נכון לה.
⚜
למחרת בארמון המלוכה.
"איני בקיאה כל כך בחדרי הארמון האמת." מלמל ג'אנקוק במבוכה בעודו מגרד את עורפו בעדינות. הם הילכו כעת הנסיך והוא במסדרונות הענקיים של המלוכה. עוברים בארמון היפיפה. מגיעים לבסוף לגרם מדריגות מרכזי המוביל לאולם הגדול בו היו שני דלתות ענקיות בגודלן, דרכם ניתן היה להכנס לארמון.
כמובן שבכל אגף אליו פנו ניצבו בכל צעד שומר אחד לכל הפחות. דבר שמאוד הפליא את ג'אנגקוק אך הוא לא העז לשאול על כך. מפחד להביע חשדנות.
אך טאהיונג כיווץ את גבותיו כששמע את מילותיה של הנסיכה. הוא כנסיך, לאחר שהייה בארמון כל כך המון שנים כבר יודע את מסדרונות הארמון של ממלכת ג'ון לאחר הסיור שעשו כאן. כיצד הנסיכה אינה זוכרת?.
