פגשתי את האיידול שלי

ג'ימס

הגעתי אל החדר, התיישבתי על המיטה ורק חשבתי. חשבתי על מה שהולך לקרות עכשיו,
חשבתי על ההורים שלי, חשבתי על לינוי.
חשבתי על למה שהם יירצו לחטוף אותי.
חשבתי שאני דרמטית מדי.
אבל עיקר המחשבות שלי היו על כמה שאני רוצה לבעוט באלכס ובג'ון הזה.
השעה כבר הייתה 1:00 בלילה והרגשתי מוטשת מכל היום, לא ממש זכרתי איך הגעתי למצב הזה, לבסוף בשעה 3:00 בלילה העיניים שלי התחילו להתעייף ולאט לאט נרדמתי על המיטה.
יום למחרת:
כפכף נזרק לי על הפנים.
"קומי!" אלכס צעק לי באוזן ואני ישר התיישרתי על המיטה.
"אני מקווה שאין לך שאיפות להיות חלק מעולם הפשע, כי את לא תשרדי שם חצי דקה" אמר לי ואני עדיין שמעתי אותו בהמהום והייתי שקועה בהתעוררות שלי.
"את יושנת כמו בול עץ!" הוסיף כשראה שאני לא מגיבה. פתאום קלטתי את הסיטואציה וממש הרגשתי איך אני נהיית אדומה מעצבים.
"תגיד לי." התחלתי לומר לו כשאני קמה מהמיטה לעברו, "אתה מטפל בעצמך??" צעקתי עליו והוא היה נראה מבולבל.
"צעקת עלי עכשיו?!" הוא צעק עלי בחזרה, ואז לאחר שלקח נשימה ארוכה והלך  אל עבר היציאה ,פתח את הדלת ורגע לפני שיצא: "תרדי עוד חצי שעה בדיוק, ריצל תעזור לך" אמר לי וטרק את הדלת. ההתנהגות שלו עלתה לי על כל העצבים שלא היה לי באותו הבוקר. פתחתי את הדלת וטרקתי אותה חזק יותר ממה שהוא טרק אותה ואז צעקתי לו "גם אני יכולה" בתקווה שהוא יישמע ובתקווה שג'ון לא יישמע.
פתחתי את הארון בגדים שלי ולתהדמתי ראיתי שהוא מלא. רוס נכנסה אל החדר במקום ריצל.
"מה את רוצה?" שאלתי אותה כשסמרטוט נחת לי על הפרצוף. "שמעי, עוד מעט הנכדה של הבוס אמורה להגיע ולכן אני רוצה שהרצפה תהיה מקורצפת פה!והיא תהיה כל כך נקיה שאת תוכלי ללקק את הריצפה." היא אמרה לי בעצבים ודפקה לי מגב בראש. "עוד פרינססה מפונקת בטח תבוא" מלמלה לעצמה בעצבים.
ואז ריצל נכנסה לחדר, כשראתה שנזרקים עליי חומרי נקיון היא לחשה משהו לרוס שכששמעה את זה יצאה מיד נבוכה מהחדר.
יצאתי ביחד עם ריצל אל עבר הג'ון הזה, וכמו שתיארתי לעצמי, שוב הוא ישב על כיסא וחייך לעצמו.
"כן, ג'ון, מה הפעם?" אמרתי לו וריצל נאנחה.
"ככה לא פונים לבוס ג'ון" היא לחשה לי כשברור שרצתה שגם 'הבוס' יישמע את הלחישה.
"זה בסדר" אמר לה. לפתע נשמע טווח של יריות. ג'ון ואלכס רצו לראות מה קורה וגילו מהר מאוד  שזה מאפייה שעורבת להם, לקחו את הנשקים שלהם ובתוך כמה דקות היה קרב על חיים ומוות. אחרי חצי שעה הגיעה מישהו שלא הכרתי מאחוריי, הוא היה נראה כבן 17. "אני עם סבא שלך, בואי!" הוא נבח עליי פקודה. נאנחתי ורצתי אחריו. נעלו אותי בתוך חדר מוגן ורק לאחר חצי שעה בא אותו בחור ונתן לי אישור לצאת. "צאי!!!עכשיו!" נבח עוד פעם בחוסר סבלנות.
"מה זה היה?" שאלתי אותו בסקרנות כשהתקדמנו בחזרה אל האולם שבו הסבאלה ישב.
"לא עניינך" ענה לי בקרירות
"אני הנכדה של הבוס שלך" אמרתי לו בתקווה שאז יגלה לי.
"אני יודע" ענה לי ביובש.
"מה הבעיה שלך לגלות לי?!" התפרץ ממני טון ילדותי כשאמרתי את זה והוא רק בהה בי למשך שתי שניות.
"מה הבעיה שלך לסתום?!" אמר בטון בוגר. ובאמת סתמתי שתי דקות עד שהגענו לאולם.
כשחזרתי המחזה היה נראה נורא.היו שבויים שהיו על הברכיים והועמדו בשורה מול הכסא של ג'ון. הוא רק ישב על הכסא, חשב ובהה בהם.
"למען השם,תביא להם עזרה ראשונה כבר!!!" צעקתי כשראיתי כמה מהם בוכים ומתמוטטים. כאב לי כל כך על הילד בן ה11, הילד הכי קטן שם. הוא היה סך הכול ילד שנולד בצד הלא נכון של העיר! בגלל זה לקחת אותו בשבי או להרוג אותו בגיל כזה?!
"תיהי בשקט ואל תתערבי!" אמר הסבא במבט רציני.
הם כלוא לבנתיים את האנשים בחדר ענק, לקחתי תיק עזרה ראשונה, ונכנסתי אל תוך החדר. עזרתי לילד בן ה11, הבאתי לו שקית שוקו שגנבתי מהמטבח והתחלנו לדבר תוך כדי שאני חובשת לו את היד.
"הם יהרגו אותי" הילד בכה וכאב לי עליו כל כך. "אני אנסה לעזור לך, מבטיחה, אבל תבטיח לי שלא תחזור לעולם התחתון שוב, טוב?" אמרתי לו והוא הנהן ואז שבאתי לצאת מהחדר, אחרי שהשארתי להם קופסה עם עזרה ראשונה, הילד תפס את הזרועה שלי ולחש "השם שלי זה ג'ימס, תודה לך"
"השם שלי זה אן ליאור, אין בעד מה" לחשתי לו בחיוך ויצאתי משם. בכל אותו היום אספתי חוויות עם ג'ימס, אישרו רק לו לצאת אז דיברנו ושיחקנו וצחקנו. במשך 10 שעות שלמות! 
השעה הייתה כבר 12 בלילה, הזמן טס. ובדיוק כשסיימו לקבוע מה ייקרה לאסירים נשמע עוד טווח של יריות.
הפעם אף אחד לא ניסה לעזור לי, למעשה שמעתי שסבא שלי הורה לא לעזור לי על חוצפתי. ורק אם אני עומדת למות אז לעזור לי וגם זה בדרך שתכאב לי. "גם כן סבא' חשבתי לעצמי בשקט.הצלחתי להתחמק משלוש כדורים שירו לכיווני, הייתה אישה שזה היה נראה לה מבדר לנסות להרוג אותי כנראה. אז היא פשוט ירתה עליי כדורים ללא הפסקה. לבסוף יד תפסה את היד שלי "רוצי" צעק לי ג'ימס, רצתי ביחד איתו אל עבר היציאה, לבסוף הגענו שוב אל הרחוב של הבית קפה בו הכול התחיל לפני יומיים.
"תעצרי בצד!" צעק אלכס.
"אם את לא תעצרי לא נחפש אותך יותר במדינה הזו! אבל המחיר יעלה לך!!!" צעק.
"מה לעשות?" שאלתי את ג'ימס, הרגשתי כמו חיבור חזק אליו. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו. כמו אח קטן שמעולם לא היה לי, ואת כל זה הרגשתי ביום שהייתי איתו, אבל ביום הזה צברנו המון ביחד. רק 24 שעות שהרגישו כמו 24 שנים!!!
"זה כנראה משהו שהבוס שלו אמר לו" הוא חייך אליי חיוך מריר תוך כדי ריצה, "רובם עומדים במילה שלהם, לטוב ולרע" הוא אמר לי ואז פתאום הסתכל עליי במבט עמוק, הוא ידע משהו שאני לא ידעתי. "תבטיחי לי שתמשיכי לרוץ מה שלא ייקרה טוב?" אמר לי. בהיתי בו תוך כדי ריצה, "אתה יודע שאתה כמו אח קטן שאף פעם לא היה לי?" אמרתי לו כי פשוט לא יכולתי להחזיק את זה יותר בבטן, לא ידעתי איך זה קשור אבל הייתי חייבת לומר את זה, מן תחושת בטן כזו. "1" אלכס ספר "2" המשיך.
"תזכרי, אסור לסמוך על אנשים יותר מדי, מכיוון שכל אחד יבגוד בך מתישהו, אפילו הגוף שלך יבגוד בך מתישהו כשתתבגרי. זה למה אף פעם לא סמכתי על אף אחד." הוא אמר לי תוך כדי התנשפות, הוא ידע משהו, הוא ידע מה יהיה המחיר שאני אשלם, ואני לא הבנתי מה זה אותו מחיר. הסתכלתי לאחור וראיתי שלא התרחקנו יותר מדי מאלכס.
"אבל את היית שם בשבילי ב24 השעות שהייתי צריך, זה נשמע לך הזוי אבל אולי אני כמו אח שלא היה לך אף פעם, אבל את היית יותר מאמא שלא הייתה לי אף פעם!" פתאום הוא עצר וחייך אליי חיוך מריר,בהיתי בו בשקט."תמשיכי לרוץ, לא בשבילי,לא בשביל אותו איידול שפגשת, לא בשביל לינוי, תרוצי בשביל עצמך, בשביל שתוכלי להסתכל על מה שייקרה פה עכשיו עוד כמה שנים ותביני שעשית את ההכי טוב שלך, ושאני מוכיר לך תודה על זה. זה משהו שאני אשמח אם תקבלי"  הוא הושיט לי משהו מקופל, ואז הבנתי בדיוק מה הולך לקרות.
"10" אלכס צעק ונשמעה ירייה חזקה.
החולצה של ג'ימס התמלאה דם. הגוף שלו צנח על הריצפה,הנייר המקופל נפל על הריצפה כשהיד של ג'ימס הרפתה ממנו. ראיתי את אלכס עוזב עם חיוך מרוצה על הפנים שלו, נפלתי על הריצפה ובהיתי בגופה. הזמן עצר מלכת.
*ב3 כוכבים אני מפרסמת את החלק הבא*