פגשתי את האיידול שלי

ביג היט

*טירוניות/טירונים זה מיוצגים שחתמו בסוכנות אבל עדיין לא דבייטו/התפרסמו*
*פלאשבק,אתמול בסוכנות*
״מי אתן,ומה אתן עושות פה בטלניות?!״ צעק עלינו האיש בחליפה.
"אנחנו רק טירוניות של הסוכנות" לינוי שיקרה במצח נחושה.
"אהה, באמת?" האיש צעק עלינו בחשדנות. "מוזר,בדרך כלל אני מכיר את כול מי שחתום אצלנו" חשב האיש לעצמו.
"אדון קים, אולי תירגע?אתה מפחיד את הבנות" הגיע מישהו מאחוריו.
"אבל בוס,לא זכור לי שהעסקנו בנות שהם לא אסייאתיות" הסביר לו בגמגום האיש השני בחליפה.
אני ולינוי הסתכלנו אחת על השניה, ואז הסתכלנו על הבנים, לפי הבעת הפנים שלהם, הם מיואשים,רוצים להרוג אותנו,והפרצוף של נאמגון אמר לנו שהסתבכנו בצרות.
"טוב.. הם כן נראות קצת אסייאתיות" אמר לו הבוס שלו.
"וחוץ מזה, איפה הנימוסים שלך?שלום לכם, אני באנג שי -היוק" אמר לנו בחיוך, "זה קים ראיון" אמר לנו והניד את ראשו כלפי האיש שצעק מהרגע שנכנס.
"הבוס קים בשבילכם" אמר לנו בקשיחות.
"אתה לא ממש מתחבר עם אנשים,נכון?" מלמלה לינוי ושמענו את אחד הבנים מגחך.
"מה זה?!?!" הוא צעק עליה שוב.
"בוא נרגע טוב?" אמרתי לו בחיוך מתנצל ודחפתי ללינוי מרפק.
"לא,אל תגידי לי להירגע!!" הוא צעק עליי כאילו תקפתי אותו. חייכתי אליו חיוך גדול בשביל לעצבן אותו, דבר שללא ספק עבד.
"אפשר להבין כבר מה שתי ילדות עושות פה?!" המשיך לצעוק. משהו שככול הנראה לא התאים ללינוי.
"תגיד לי,אתה על תרופות??" היא צעקה עליו בחזרה. הוא קיבל לרגע הלם,ואז חזר לעצמו,"צעקת עליי עכשיו?" שאל אותה, הפעם יותר בשקט.
"כן, אתה לא תצעק פה על כול העולם כאילו הסטודיו הזה שלך!!" היא צעקה עליו בחזרה,וכולם הסתכלו עליה במבט מיואש, לראיון הזה היה חיוך מנצח על הפנים שלו.
"מה??" לינוי שאלה אחרי שהייתה שתיקה מביכה במשך 5 דקות.
"למעשה, ראיון הוא מהמשקיעים הגדולים של הסוכנות" אמר לה נאמגון בשקט. היה חמש דקות של שקט מוחלט.
"אהממ" אמרתי בשביל להפיג את המתח שנוצר,"היה נעים להכיר אותך אדוני המנכ"ל, להתראות" אמרתי וגררתי את לינוי איתי מהחדר וכשעברתי ליד ראיון התחלתי ללכת יותר מהר,"גם אתה היית בסדר" אמרתי לו בחיוך וברחתי משם.
*היום בבוקר*
שעניתי לטלפון, הייתי קצת בלחץ, לא ידעתי מה עובר על אמא שלי אבל היא לא התקשרה אליי מאז שטסתי לארצות הברית. דיברנו מדי פעם בהודעות, לא יותר מזה.
"אמא?"שאלתי בחשש שהתקשרתי בחזרה לאמא שלי.
"תגידי לי, את מפגרת?!?!?" שמעתי אותה צועקת עליי מהטלפון.
"גם אני אוהבת אותך" עניתי ביבבה לטלפון.
"אל תתחילי להתחנף אליי עכשיו, מתי את מגיעה לארץ? יש לך שעתיים להיות פה,שמעת?!" היא העלתה את הקול שלה עוד יותר ואני כבר שמעתי את השכנה הזקנה שלנו צועקת על אמא שלי שתהיה בשקט.
"אי אפשר שעתיים, הטיסה מקוריאה לישראל זה לא שעתיים" עניתי באומץ לטלפון.
"את עוד עונה לי?! חוצפנית! ולמה את לא עונה לטלפון??" שאלה אותי בעצבים.
"אמא! תירגעי!" צעקתי עליה גם ורק אז היא השתתקה.
"אני מגיעה בעוד שבוע לישראל" עניתי בשקט אחרי חצי דקה של שקט מתוח.
"כן, טוב, תארזי בגדים, תפרדי ממנו כמו שצריך, ואז תעברי לגור בקוריאה. למה אני צריכה לשמוע מלינוי שאת מתכננת לכפות על גימין זוגיות?! לא מתאים לך לספר לנו? אגב,גם על הקטע של הלכפות זוגיות רציתי לדבר איתך, זה לא כל כך מוסר-" היא אמרה לי במהירות ואני עצרתי אותה באמצע הדיבור.
"אמא, אמא, תעצרי שניה, אני לא עוברת לגור בקוריאה!!" עניתי לה במהירות.
"את לא?" אמא שלי שאלה בחשש.
"לא! ולמה שאני אכפה על גימין זוגיות?!" שאלתי אותה.
"טוב, אחרי שטסת לקוריאה בלי לשאול אותי או להתקשר אליי, הכול הגיוני מבחינתי" היא אמרה לי . ואני קימטתי את המצח שלי, הייתי בטוחה שלינוי אמרה לה.
"אמא אני יחזור אלייך עוד מעט טוב?" אמרתי
במהירות, ניתקתי את הטלפון והערתי את לינוי.
וכבר היה לי רעיון איך להעיר אותה.
"לקחתי רמקול והערתי אותה עם השיר bombya של בלאקפינק.
"מה??" היא לקחה לי את הרמקול מהידיים כשהיא קמה.
"שבי" אמרתי והצבעתי על שתי כיסאות.
היא התיישבה ובהתה בי.
"את לא אמרת לאמא שלי שעברנו לקוריאה, ואז אתמול החלטת להתקשר, להודיע לה ולהגיד לה 'אנחנו עוברות לגור בקוריאה, ושיש מצב לי ולגימין יהיה ילד עוד שנתיים" אמרתי לה.
"את שואלת?" היא ניסתה למשוך את הזמן.
"לא" עניתי לה "תסבירי" דרשתי.
"קודם כל לא אמרתי ילד, למרות הכול שזה יכול להיות נורא חמוד" היא התחילה דווקא מהנושא שהכי עיצבן אותי.
"את יודעת שמבחינת אמא שלי חבר זה חתן!!! אני בת 19!!" עניתי לה בעצבים.
"נגיד" היא המשיכה, "בכל מצב אנחנו באמת עוברות לגור בקוריאה" היא אמרה לי.
"לא, אנחנו לא" עניתי לה.
"כן, אנחנו כן" היא ענתה לי בחזרה.
"לא!" אמרתי והדגשתי.
"טוב, אז לא" היא מלמלה.
*אחרי כמה ימים*
הדלת נפתחה בשניה, ומישהו שהיה נראה בערך בן 20 נכנס לבית, בבגדים שחורים.
"תביאי לי את המחבט" אמרתי ללינוי מהר ובשקט.
"כן רפונזל" היא ענתה לי והביאה לי את המחבט.