פגשתי את האיידול שלי

ג'ימס 2

גימין:
אחרי אותו מפגש מעריצים, לינוי שלחה לי מיקום של איפה היא עכשיו. היא חזרה אל אותו בית הקפה, הרגשתי שבגלל שהשעה כבר 23:00 בלילה אפשר לוותר על זה, אבל לינוי. חיכתה לי שם והתכוונו להתחיל בחיפושים. ואת האמת שהעייפות התחילה להצטבר אצלי, אבל התעלמתי ממנה. כשיצאנו מבית הקפה אחרי רעש גדול המראה שנגלה לעיניי ולעייני לינוי היה מפתיע.
אן ליאור-
הזמן עצר מלכת. רציתי לבכות, רציתי, אבל לא יכולתי, הכול קרה יותר מדי מהר. למה פשוט לא נשארתי בבית?!
"למה לא יכולתי להשאר בישראל?!" אמרתי תוך כדי יבבה והתחלתי להרגיש לפתע מים חמים ומלוחים זורמים לי על הלחי. הוא לא היה חי,אין סיכוי להציל אותו.נזכרתי בשיר save me ועוד יותר התחלתי לבכות. לא משנה מה ההקשר של השיר, השם שלו,לא הצלחתי להציל אותו, והוא סמך עליי!
היו המון אנשים שצפו במחזה אבל העין שלי קלטה מישהו מיוחד שצופה במחזה בשקט ובשוק מהצד, והיה נראה שהוא בהלתבטות עם לגשת או לא.הרגשתי פתאום מישהי מחבקת, מישהי שהייתה כל כך חסרה לי ביומיים האלה. מישהי שהייתי צריכה.
"את בסדר?" היא שאלה אותי וכל התסכול שלי יצאה ברגע אחד.
"אני נראית לך בסדר? הוא מת, הוא רק בן 11 והוא מת!! ועל מה הוא מת? על מה? על זה שהוא סמך עליי, על זה שהוא הגן עליי! למה לו? למה שיעשה דבר כזה?"
לינוי הייתה בשקט ולא ידעה מה לענות.
"יש לך המון שאלות, ולא לכולם יש תשובות, יכול להיות שתקבלי אותם עם הזמן ויכול להיות שלא תקבלי אותם בכלל." היא אמרה לי בשקט. האמת הכתה בי, אני לא יוכל לגלות את האמת, אני לא יוכל לדעת למה הוא עשה את זה.
נזכרתי במה שהוא אמר לי ואז עוד יותר בכיתי.
"החטא הכי גדול שלו זה שהוא נולד בצד הלא נכון של העיר!!!" אמרתי לה בשקט שלא היה לי מה לענות.
"אף אחד לא נולד למציאות נוחה אן" היא אמרה לי בשקט, "גם אני לא גדלתי בשכונה כל כך וואו." היא הוסיפה.
"הוא רק בן 11!" הדגשתי את הגיל שלו. הרגשתי כאילו יש חלק קטן שנקרע ממני, בלעדיו לא הייתי שורדת, הרי זה ברור שאם המוח שלי הייתי מסתכלת על הקרב שהולך שם.
"אולי מבחינת גיל, אבל את ראית איך הוא לקח יוזמה כשהוא היה צריך, אני בטוחה שמבחינה נפשית הוא בן 21 לפחות" אמרה לינוי והידקה את החיבוק שלה, לא החזרתי לה חיבוק, היה לי יותר מדי עומס נפשי.
"אבל למה הוא לא אמר לי להפסיק לרוץ?? למה הוא הסכים למות??"
"אין לי תשובות להכול" לינוי אמרה לי ואני הסתכלתי על ג'ימס בשקט. לפתע החום של לינוי נעלם, האיש המיוחד שצפה בי נעלם. הכול עבר לי בראש כמו בתמונה אחת.אני רואה אותו בתור שבוי, אני עוזרת לו,הצחוקים, הדיבורים, המשחקים, הוא עוזר לי לברוח,ראיתי אותנו רצים, אותו עוצר, אותו מושיט לי את החתיכת נייר. ואז ראיתי אותו מקבל כדור ללב. לפתע הרגשתי שהנשימה שלי נעצרת.

גימין:
אן התעלפה. לא הבנתי עדיין מה קרה בדיוק, אבל רק ידעתי שזה כנראה מעומס נפשי.
בדקתי בוויז כמה זמן זה עד לבית מלון ויצא שחצי שעה, המצב שלה לא היה נראה חמור עד כדי כך בשביל אמבולנס.ובכל זאת רציתי להזמין לה אבל לינוי התעקשה שלא.
"בואי ניקח אותה לבית מלון" אמרתי ללינוי,
לינוי הסתכלה בשעון, "למעשה זה היה אמור להיות הלילה האחרון בבית מלון, הטיסה שלנו יצאה לפני שלוש שעות." היא אמרה בשקט והשפילה את עיניה. הייתי צריך לחשוב מהר, כאילו אין לנו מספיק צרות. בדקתי בוויז כמה זמן זה עד לבית שבו אני והבנים מתארחים ויצא 56 דקות.
"טוב היא תישן איתי היום, את יכולה לבוא גם" אמרתי ללינוי והיא בהתה בי בשוק על מה שיצא לי מהפה.
"היא מה?" היא אמרה לי ותפסה באן.
"זאת אומרת תישן בבית עם הבנים ואיתי, ואמרתי שגם את יכולה לבוא." אמרתי כשהסברתי את עצמי יותר טוב.
"את יודעת בגלל שאין לכם בית מלון..." הוספתי.
"זה אמיתי?" היא בהתה בי.
"כן, כאילו יש לנו חדר אורחים פנוי, אז..."עניתי לה וידעתי שבתוכה היא מתלהבת.
"טוב, אז ניקח מונית?" לינוי ענתה לי.
"יותר בקטע של מכונית" עניתי לה והראיתי לה את המפתחות למרצדס שלי.
"אה, מגניב" היא חייכה אליי ועזרה לי להרים את אן.
התחלנו בנסיעה בדרך לבית שאני והבנים שוכרים.