פגשתי את האיידול שלי

הטיסה לדרום קוריאה

קמנו בשבע בבוקר, קמתי עם המון שאלות.
"כמה זמן זה טיסה?" שאלתי
"12 שעות" ענה יונגי תוך כדי סידור הבית ששכרו.
"כמה זמן נהיה שם?" שאלתי שוב
"אני מניח שחודש" ענה לי הובי במקום יונגי.  "יש סיכוי שתהיו שם יותר."
"אני צריכה להתגייס עוד מעט לצבא...אז זה לא אפשרי.." השבתי תשובה לגי הופ.
"אמא שלך הוציאה לך פטור מהצבא בעקבות חטיפה וטראומה" לינוי אמרה "ככה שגם אם תרצי לא תוכלי להתגייס עכשיו" הוסיפה. לא אהבתי את הרעיון הזה בכלל.
"אין לי שום טראומות! אני רוצה להתגייס לצבא!" אמרתי ללינוי. על סמך מה הם הוציאו את האישור הזה?!
"בסדר, אבל אם תחשפי את זה לצבא כרגע, כולנו נהיה בבעיה גדולה."
לינוי אמרה כשהיא מתחילה לאבד סבלנות.
"אל תדאגי,נוכל ללמד אותך קצת קוריאנית ויפנית, יהיה לך כיף בקוריאה" אמר לי קוקי.
"אייש אתה חמוד מדי" אמרתי בעברית.
"מה היא אמרה?" פנה נאמגון אל לינוי.
"היא שאלה עוד המון שאלות.." אמרה לינוי ואז הוסיפה מהר, "איפה באמת נישן?",טוב שהיא נזכרה לשים לב שאין לנו מקום לישון בו.
"אתם יכולות לישון בבית הפרטי שלי" אמר גימין במשיכת כתפיים.
כולנו הסתכלנו עליו, לא חשבתי שנגיע לזה, סך הכול רציתי שהוא ימליץ לנו על איזה בית מלון. אבל עם גימין רוצה שנישן בבית שלו, ונראה בטלוויזיה שלו, וניגע בבגדים שבארון שלו, מי אני שהתווכח?!
"לא נראלי" אמרה לינוי, רציתי להרוג אותה. עד עכשיו זה היה בסדר, אבל פתאום היא מתביישת?!
"זה לא מתאים.." היא הוסיפה בחיוך מתנצל
"למה לא?" שאל טהיונג, ואני פחדתי לומר בקול 'קדימה טהיונג, תראה לה מה זה!' אבל תמכתי בו בליבי.
"הבית שלי 5 דקות מהסוכנות, ו10 דקות מהבית שלי עם הבנים.. תגורו שם רק אתם, במילא הבית ריק לרוב!" גימין הוסיף בנסיון לשכנע.
"לא נעים לי, גם לי יש גבולות!" אמרה לינוי בחיוך מתנצל שאם הם לא היו שם הייתי דואגת להוריד לה אותו.
"טוב אז תבואו לישון איתנו" התלוצץ גאנקוק. ואני עצרתי את עצמי מלענות לו.
"פשוט תמליצו לנו על בית מלון" לינוי אמרה, בדיוק עלינו אז על המטוס הפרטי.
"תראי" התחיל יונגי לומר לפני שלינוי תחפור לו ולנו כל הטיסה.
"יש חוק כזה, ברגע שעולים על המטוס, כל עוד אין משהו חשוב לומר, סותמים את הפה" אמר לה ואז התיישב במקומו וחייך אליה. היא התיישבה לידו וראיתי שהחיוך שלו קצת יותר גדל.
"למה?" שאלה והסתכלה עליו
"כי את  וטהיונג לא רוצים שאני יתעצבן" אמר לה ואז שקע לטלפון.
אני עליתי אחרונה,וכל המקומות הפנויים נגמרו, המקום הפנוי האחרון שנשאר היה ליד גימין. הייתי כל כך מובכת, שפשוט עמדתי שם, באמצע המטוס,  והתסכלתי לצדדים. כמו מפגרת!!!
"את לא מתכוונת לשבת?" אמר הובי והסתכל עליי
"דווקא נוח לי פה" אמרתי לו בשקט ונשענתי על המזוודה שלי.
"יש מקום ליד גימין" אמר לי טהיונג והצביע על גימין.
"עזבו אותה, נוח לה" אמר ג'ין "גם ככה היא מובכת כי גימין החתיך של להקת bts,והביאס של כול הארמיז,כי מי לא רוצה להיות ביאס גימין?או שעלינו לקרוא לו צימי?! בכל מצב הוא רוצה לשבת לידה" אמר ג'ין בליגלוג ובמהירות. ואז כאילו לא אמר מספיק, ג'ין הוסיף. "כולנו מקנאים בך". לא ידעתי אם לבכות או לצחוק מתסכול.
"אתה מקנא?" שאל נאמגון בצחוק.
"לא, אני רק אומר שאין לבחורה סדר עדיפויות נכון" אמר ג'ין ואני צחקתי.
"תכלס" אמרה לינוי.
"לך אין בכלל זכות דיבור" ג'ין גער בה.
"ברור שיש לה" אמר יונגי, "בכל זאת היא בחרה בי על פניך!".
מכירים את זה שיש עגבניה שהופכת לאדומה לאט לאט? ככה היה נראה הפרצוף של לינוי.
המטוס המריא בבת אחת ואני נפלתי. ישירות על הכיסא שלי ומחצית על של גי'מין.
"היי" אמר לי כשהוא בוהה בי מלמעלה.
"ה-ה-היי" גמגמתי בחזרה. למה? למה ריבונו של עולם, רק למה?! מה עשיתי רע??
הוא צחק פתאום. "את באמת מובכת ממני?" שאל בשקט
"ל-לא" עניתי לו בחיוך,
"אז למה לא ישבת לידי?" שאל.
"אני יושב לידך, אני ממש פה" אמרתי לו בהתחמקות.
"התכוונתי מתי שעמדת" אמר לי
"היה לי נוח לעמוד" הסברתי את עצמי
"אהה, ברור" אמר גימין והנהנן בראשו.
לפעמים, אני פשוט צריכה לסתום את הפה. או להוציא ממנו דברים הגיוניים.
אחרי שעתיים של שקט, רוב הבנים נרדמו, כולל לינוי ושוגה.
רק אני, קוקי,טאה,וגימין נשארנו ערים.
אני וגימין סתם דיברנו כשלטאה נהיה משעמם לראות סדרות בטלפון. טאה זרק כדור נייר אל גאנקוק ואל גימין בו זמנית.
"טאהיונג!" שתיהם צעקו עליו והוא ציחקק וגילגל את העיניים שלו למעלה.
"מצחיק אותך?" שאל אותו גאנקוק.
"כן" הוא המשיך לצחוק.
גאנקוק וגימין זרקו עליו בחזרה את הכדורי נייר שלו.
"הנה, תהנה!" אמר לו גאנקוק ושפך עליו מים.
הם הצליחו להעיר את הובי.
ורק אחרי שהעירו אותו הם הפסיקו לעשות רעש.
אני וגימין המשכנו בשיחה שלנו.

לאחר 6 שעות
הגענו אל סיאול,  הבנים ירדו ישר אל הסוכנות, כשאני ולינוי הלכנו ביחד איתם.
בזמן שהם היו בפגישות שלהם אני ולינוי ישבנו בבית קפה שהיה בקניון ליד. כשהם סיימו את הפגישה גימין שלח לי הודעה, בשביל לדעת איפה אנחנו  ואני נתתי לו את המיקום.
"היי" אמר לנו כשנכנס עם קוקי וגין,
"היי"  אני ולינוי ענינו להם ביחד,
"מה נאכל? אני מת מרעב" אמר גין וניגש ישר לעניין,
"זה נשמע כאילו באת לפה בשביל האוכל" אמרתי בצחוק,
"אז בשביל באתי אם לא בשביל זה? אנחנו בבית קפה אם לא שמת לב" אמר ג'ין בטון אדיש.
"חשבתי שבאת בשביל הארמי" לחשתי בשקט,והצבעתי על עצמי.
"לא. למה לי? רק לפני שעה נפרדנו" אמר ג'ין ואז קרא למלצרית.
"וואו, איזה ישירות" לינוי אמרה לו,
"מתי שאת צריכה" אמר לה בחיוך ציני.
"אייש, תוריד את החיוך" היא אמרה לו בעצבים.
"אייש, אל תגידי לי מה לעשות" ענה לי ג'ין והמשיך לחייך חיוך דביק.
"אתה כזה ילדותי לפעמים" אמר גימין באנחה והזמין גם הוא
"אוהו וקמו חסרי המודעות להעיר לאלה שכן עם מודעות" אמר ג'ין במשפט שלקח לי זמן להבין.
"טוב ג'ין, שקט" אמר לו גאנקוק.
"זה היונג בשבילך!!" ענה לו ג'ין.
"אז איפה אנחנו נלך לישון?" אמרתי בנסיון לשנות נושא,ובשביל לוודא שאני יוכל ללבוש את החולצה של גי'מין, זאת אומרת, לא חייב שאני אלבש את החולצה, פשוט אם אני כבר בבית שלו..בילבלתי את עצמי עם המחשבות. לבסוף הגעתי למסקנה : ימות העולם אני את החולצה של גי'מין לובשת! ועושה איתה תמונה! לאינסטגרם! פרנציפ! ואז הבנתי שאין לי למי לעשות פרנציפ וזה לא רעיון טוב להעלות את החולצה לאינסטגרם למקרה שגימין ייתקל בתמונה... אז החלטתי שאני פשוט אלבש אותה...זאת אומרת אם אני בכלל יישן בבית של גי'מין.
"סיכמנו כבר.. בבית שלי, אני אקח אותכם אחרי האוכל לראות את הבית" אמר לי גימין, ואני צרחתי מאושר מבפנים.
אחרי חצי שעה הבנים סיימו לאכול ויצאנו מהבית קפה אל הבית של גי'מין.