נ.מ לואי
טוב אז השנה האחרונה הייתה... מורכבת.
החיים שלי לגמרי שונים. אני גר עם הארי, לפני חצי שנה הוא הציע לי לגור איתו, שאלתי אותו אוליי עשר פעמים אם הוא עובד עליי, התשובה שלו תמיד הייתה שלילית. איך אפשר להאים אותי אחרי כל מה שעברנו. התשובה שלי כמובן הייתה חיובית, התשובה של אמי הייתה מהססת אך חיובית גם כן.
לוטי ונייל נפרדו, ואז חזרו. ואז שוב נפרדו, ושוב חזרו. אני הפסקתי להתערב להם בזוגיות שלהם, זה לא משנה בכל מקרה הם לא מקשיבים. לוטי היא אחת שמתעצבנת בקלות, ונייל הוא אחד שלא מבין רמזים, אני לא חושב שאני צריך להרחיב כדי שתבינו את התמונה הגדולה.
למדתי ששום דבר לא בטוח, אבל חיים בטוחים הם חיים משעממים. במשך השנה הזאת עשינו צדק רב. הצטרפתי אליהם בכל דבר שעשו. אביו של הארי החליט שהוא מפקיד את זה בידיים של הארי, הוא החליט שהוא סומך עליו עם כל עיניין הצדק. כמה שהארי ניסה לשכנע אותי לצאת מזה, לא הסכמתי, המטרה שלהם חשובה ומשמעותית. אני לא מתכוון לשבת בצד.
הם הפכו למשפחה שלי. הארי, נייל, אלינור ואפילו ג׳מה. היא יכולה להיות כלבה לפעמים, אבל מתרגלים אליה. טוב לפחות מנסים. יש לנו ריבים לפעמים, ואנחנו לא מסכימים על הכל. בעיקר בגלל העובדה ששנינו מתכננים את התוכנית פעולה בכל פעם. אני מרכיב תוכנית, היא משנה, אנחנו מתווכחים, הארי מפריד. תמיד אותו סיפור. אבל זה בסדר, אני מניח.
היום יש לנו ארוחה משפחתית. ממש כולם; אמא שלי, אבא של הארי, התאומות, לוטי ואני והארי. כן. אני לחוץ, אני מקווה שהכל ילך חלק. זאת הפעם הראשונה שאמא שלי תפגוש את אבא של הארי. כמובן שהיא לא יודעת על מה שאנחנו עושים, והיא גם לא הולכת לדעת, טוב אני מקווה לפחות... הכל יכול לקרות, כבר אמרנו את זה.
ליאם, זאין ופרי יוצרים קשר לעיתים קרובות, למען האמת כמעט כל יום. הם דואגים הרבה וכן, פרי מסרבת לקרוא לי לואי. לא משנה כמה אתקן אותה, היא פשוט לא תקרא לי בשמי האמיתי, אבל זה בסדר, זה מה שמייחד אותה.
כשסיפרתי להם שאני עובר לגור עם הארי הם כל כך שמחו שבשבילי, הם הבטיחו שברגע שיבואו לעיר הם יבקרו בבית שלנו. שלנו... וואו, גם חצי שנה אחרי זה עדיין מוזר להגיד שהבית הזה הוא שלנו. של הארי ושלי.
תלינו על הקיר בסלון את התמונה שאמי צילמה ביום של הנשף, שהארי בא לקחת אותי. זה כל כך יפה, לגמרי שיפרתי את הבית, הוספתי לו צבע וחיים.
רעש של הטחה הוציא אותי ממחשבותיי. מצמצתי בעיניי כמה פעמים. נזכר איפה אני נמצא, ומה קורה עכשיו. הארי הטיח בפניו של סטיב בפעם הנוספת ״תענה!״ הארי שאג. נייל ישב בכיסא ומצחצח את האקדח עם חתיכת בד ״הארי תפסיק לצעוק, אתה עושה לי כאב ראש״ התלונן.
הארי גלגל את עיניו, שולח את ידו לתמונה של הנערה המסכנה שסטיב לקח את תמימותה ואת חייה באכזריות. ״הפרצוף מוכר לך?״ הארי שאל בקול מאיים. פניו המדממות של סטיב החווירו, ככה מזהים אותם. אף אחד לא נשאר אדיש כששמים לו את הפרצוץ של הבן אדם שרצח מול הפנים. כבר ידעתי לזהות אותם.
