נ.מ כללית
הרגליים של לואי כבר כאבו מרוב הליכה, וידיו הפכו אדומות מסחיבת השקיות. ״פרי, קדימה אני חושב שאפשר ללכת״ אמר לפרי שגם לה כאבו הרגליים כבר. היא לא אמרה אבל ילואי יכל לשים לה.
״לא לא לואי. עדיין לא מצאתי מה שאני צריכה.״ אמרה פרי, מנסה למשוך את הזמן עד שהארי יתן לה אישון שהם יכולים לחזור.
״כל זה ועדיין לא מצאת מה שאת צריכה?!״ לואי פער את עיניו, מרים את השקיות.
נשמע צליל הודעה מהטלפון של פרי. היא הדליקה את המסך קוראת את ההודעה. זאת הייתה ההודעה מהארי.
׳הכל מוכן, תחזרו׳
זאת הייתה ההודעה שהתקבלה ופרי הרגישה הקלה כי היא באמת לא יכלה להסתובב יותר בקניון. עם כל אהבתה לקניות, גם לה היו גבולות.
חיוך עלה על שפתיה שניה אחרי. היא הביטה בלואי ״טוב אפשר ללכת, אני לא צריכה את זה יותר״ אמרה פרי, מתחילה לצעוד לכיוון המעלית.
לואי נראה מבולבל מהקלות שבה היא פשוט החליטה שזהו זה. הוא לא הבין מה קרה שגרם לה לרצות ללכת אבל הוא הודה לאלוהים על זה.
לואי הלך אחריה כמו גור כלבים מבולבל.
״מה זה היה?״ שאל לואי, ממהר בצעדיו כדי לעמוד בקצב של פרי.
״שום דבר, פשוט התחילו לכאוב לי הרגליים ואני רוצה לחזור כבר, נוכל לעשות את זה שוב״ היא חייכה אליו.
״בבקשה לא״ מלמל לואי בעודו הולך איתה למעלית.
פרי הסתובבה להביט בלואי בחמיצות, ״אל תשקר שלא נהנת לואי..״ אמרה משוכנעת.
לואי בחר לא להגיב, רק לגלגל את עיניו, מסתכל על הקניון שבילה בו כמה שעות ומקווה לא לראות אותו בזמן הקרוב.
—
״לוטי, אני אומר לך שזה יותר יפה ככה!״ נייל אמר בחוסר סבלנות.
״לא, נייל! איך אפשר בכלל להשוות, ברור שזה יותר יפה בצורה הזאת״ הזיזה את הנרות בשורה על קצה השיש.
״לוט, כולם יודעים שבין שנינו לי יש טעם טוב בעיצוב, ואני אומר לך שזה יהיה יותר יפה ככה.״ נייל התווכח, מסדר את הנרות באלכסון.
״אף אחד לא יודע את זה נייל, כי זה לא נכון. זה לא יפה בצורה הזאת נייל! השורה יפה יותר!״ לוטי התחיל להיות חסרת סבלנות.
״אלכסון!״ נייל הרים את קולו.
״שורה!״ לוטי הרימה חזרה.
״אלכסון!״
״שורה!״
״אלכסון!״
״שורה!״
״אוקיי זה מספיק!״ קולו הרם של הארי עצר את הוויכוח שלהם.
