נ.מ לואי
״אוקיי זה מוכן, הכל מוכן. אוי אלוהים הארי, הכל מוכן״ מלמלתי בלחץ, הולך מצד לצד בחדר המיועד לרייזל, בודק שהכל בדיוק במקום.
לחוץ זאת מילה קטנה מידי למה שהרגשתי כרגע, הן אמורות להגיע בכל רגע ואני פשוט רוצה שהכל יהיה מושלם.
״לוּ תרגע״ הארי אמר, אחז בכתפיי ועוצר אותי במקומי.
״אני לא יכול. מה אם הן לא יאהבו את החדרים? או את המיטות, או את העיצוב של הבית?״ יריתי.
לואי החדרים בסדר גמור, קנינו את הרהיטים האיכותיים ביותר, כל ילד היה חולם לגור בבית כזה. בבקשה תרגע כי אתה מלחיץ גם אותי״ ביקש.
שאפתי נשימה עמוקה ריאותיי, מחזיק כמה שניות ונושף לאוויר.
״אוקיי״ הנהנתי בראשי.
״נרגעת?״
״כן. יהיה בסדר״ אמרתי.
הארי חייך עוטף את כתפיי בחיבוק, ״אתה מאמין שזה באמת קורה?״
השענתי את צד פני על חזיהו, כורך את ידי סביב מותנו. ״שתי בנות.. אנחנו נצליח נכון?״
״ברור שנצליח, אנחנו נהיה הורים טובים, אל תדאג לגבי זה״ הארי לחץ נשיקה לראשי.
צלצול טלפון קטע את הרגע שלנו. הארי התרחק, מוציא את הטלפון הכיסו, ״זאת מרתה״ אמר וענה לטלפון.
״אלוהים הארי, אני לא עומד בלחץ. על מה נדבר איתן כשהן יגיעו?״ שפשתי את ידיי כי היה יחסית קריר היום.
״פשוט נראה להן את הבית, הן יתמקמו ונעשה ארוחת ערב נחמדה. אל תדאג בייבי יהיה בסדר. הן הבנות שלנו עכשיו.״ הרגיע, עוטף את כתפי עם ידו כשנינו חיכינו מחוץ דלת הבית כדי שמרתה תגיע עם רייזל וקטלין.
רכב אפור נכנס לחניה, זיהיתי את מרתה דרך השמשה. הרגשתי את הלחץ בגופי רק גובר. זה הרגע. זה הרגע שלו חיכינו כל כך הרבה. כל השבוע, הרישומים שלהן למוסדות חינוך, הלחץ הזה בחיפושים אחר רהיטים ועיצובים. אני מקווה שהן יאהבו.
אני והארי התקדמנו אל המכונית בדיוק כשמרתה יצאה ממנה. ״לואי, הארי, כמה טוב לראות אתכם שוב. הרגע הגדול הגיע״
הדלת השמאלית של תא המושבים האחוריים נפתח. רייזל יצא ממנו; שיערה היה אסוף בחצי גולגול קטן, היא לבשה גופיה שחורה וג׳ינס כחול בהיר עם קרעים בברכיים. אוזניות היו באוזניה והבעה לא מרוצה הייתה ניכרת על פניה.
מרתה נגשה לדלת הימנית של תא המושבים האחוריים, קטלין יצאה משם כשתלתליה מסתבכים על פניה. היא חייכה אלינו חיוך גדול ומתוק.
״שלום״ בירכה בחיוך, מנפנפת בידה.
כשהיא הביתה לבית פיה הקטן נפער, ״וואו, זה ארמון?״
