נ.מ הארי
הרגשתי שפתיים נלחצות על חזי וקרני השמש נכנסו מהחלון, מסנוורות את עיניי העצומות. כיווצתי את גבותיי, פוקח באיטיות את עיניי, ממצמץ בהן מעט כדי להעביר את הטשטוש של הבוקר.
לואי ישב על אגני כך שכל רגליו בצידיי גופי. גבו מכופף ושפתיו לוחצות נשיקות קטנות לחזי ולבטני. שלחתי את ידי לשיערו בעצלות. הוא הרים את ראשו, מביט בפניי עם חיוך מתוק על שפתיו.
״בוקר טוב״ בירך בקול מתוק.
״בוקר טוב, בייבי״ החזרתי ומשכתי את פניו אליי כדי להפגיש את שפתינו. עצמתי את עיניי, עדיין מטושטש מהשינה בזמן שהניע את שפתיו כנגד שלי.
הוא ניתק את שפתינו. פקחתי את עיניי, רואה את לואי מביט בי בעיניים רכות. ״איך אתה מרגיש?״ שאל, מסרטט עם אצבעו את קו הלסת שלי.
״אני בסדר, לואי. זה רק עוד יום מבין רבים, אני מעדיף לא לחשוב על זה יותר מדי. אני לא רוצה לשקוע״ אמרתי.
לואי הנהן בראשו ורוכן שוב קדימה, הוא הפגיש את שפתינו. שלחתי את ידיי למותניו ומשם החלקתי את ידיי אל ישבנו שהיה לבוש בבוקסר בלבד.
פקחתי את עיניי והסטתי את מבטי לשעון, בלית ברירה מתנתק משפתיו של לואי, ״יש לנו זמן לסיבוב בוקר?״ שאלתי. השעה עדיין מוקדמת, השעה עכשיו שש וחמישה.
״אם תהיה מהיר מספיק״ אמר עם חיוך מתגרה על שפתיו.
אחזתי בגבו והסתובבתי במיטה כך שהוא נמצא תחתי ואני מחזיק את עצמי מעליו עם ידי, הוא הוציא צווחה קטנה ומבוהלת. ״אל תעשה את זה!״ הטיח את ידו בחזי עם גבות כווצות ומבט עצבני.
״אבל אתה כזה חמוד כשאתה כועס״ גיחכתי ולפני שהספיק לענות, הטחתי את שפתיי על שפתיו.
—
״רייזל את הולכת היום! סוף סיפור!״ שמעתי את קולו של לואי מהמטבח בזמן שירדתי במדרגות.
מה לעזאזל עכשיו קורה?
״אני לא רוצה ללכת! ג׳וש הפיץ בבית הספר שיש לי משפחה אלימה ועכשיו כולם מסתכלים עליי! אני לא הולכת.״ רייזל קבעה בדיוק כשנכנסתי למטבח.
״בוקר טוב, מה קורה פה?״ שאלתי.
רייזל ישבה על כיסא האי בשילוב ידיים ומבט בכועס. קטי ישבה בכיסא לידה, אוכלת טוסט עם שוקולד וליד הצלחתה היה כוס פלסטיק קשיח, מלא בחלב. לואי בדיוק שם כריך בתוך שקית אוכל והסתובב בחדות.
״זאת לא שאלה רייזל, את הולכת היום לבית הספר, נטפל בזה אחרי שתחזרי״ קבע.
״אני לא הולכת וזהו! אתה לא אבא שלי ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות!״ צעקה.
״למען האמת אני כן יכול להגיד לך מה לעשות, כי אני ההורה האחראי עלייך. ואני אומר לך שאת הולכת היום!״ צעק חזרה.
