נ.מ לואי
״אני לא מאמין שנתתי לכם לסחוב אותי איתכם לכאן״ נייל התלונן, יוצא מהרכב.
״למה לא? אתם הולכים להיות הדודים שלו, והוא צריך להכיר אתכם מהרגע הראשון״ אמרתי במשיכת כתפיים. מחכה שלוטי תצא גם היא מהרכב.
״איך אמא שלך מצאה את המקום הזה בכלל?״ נייל שאל כשהתקדמנו לכיוון בית היתומים.
״חברה שלה המנהלת פה, זה חסך הרבה זמן מהתהליך״
עמדנו מול שתי דלתות עץ גדולות. הבטתי בהארי שנראה מעט לחוץ, ואפילו לרגע דאגתי שהוא מתחרט, אך לפני שהספקתי לשאול הוא שלח את ידו לעיגול הברזל שהיה על הדלת והקיש אותו בדלת.
אחרי פחות מדקה שתי הדלתות נפתחו. מרתה, חברתה של אמי עמדה בפתח עם חיוך רחב על שפתיה.
״לואי, לוטי, כמה כיף לראות אתכם שוב. אתה בטח הארי, ו...״ משכה כשהביטה בנייל.
״נייל, אני הבן זוג של לוטי״ נייל הציג את עצמו.
״נעים מאוד להכיר אתכם, הארי ונייל. שניכנס?״ שאלה עם חיוך רחב על שפתיה, מפנה את הכניסה ומחווה בידה להיכנס.
חייכנו כאות תודה ונכנסנו למבנה המרשים. היא הובילה את הדרך למרכז הבית.
הבית היה גדול ומרווח. הייתה קומה נוספת ויכלו לראות את הילדים מביטים בנו מהמעקים של הקומה העליונה.
היו הרבה ילדים וילדות בבית היתומים, בכל מני גילאים. חלקם אפילו ממש בגיל ההתבגרות.
במרכז הבית היה הסלון ופלזמה גדולה תלויה על הקיר. בצד השמאלי היה שולחן אוכל ארוך מעץ וכסאות רבים סביבו.
״יש פה בסך הכל שלושים וחמישה ילדים, זה בית יתומים קטן, אבל אני מבטיחה לכם שכולם פה מקסימים ומשכילים. יש לנו פה את המורים הטובים ביותר. אני חושבת שזה מאוד נחמד מצדכם שבחרתם לאמץ ילד מפה, לרב הזוגות מעדיפים לאמץ ילד שהוא תינוק״ מרצה אמרה, מעבירה את עיניה ביני לבין הארי.
״ילד הוא ילד, לא משנה באיזה גיל. אני בטוח שכולם פה מקסימים והלוואי ויכולנו לעזור לכולם. מה שמזכיר לי״ הארי עצר, שולח את ידו לכיסו האחורי ומוציא ממנו שיק, ומושיט למרתה.
״זאת תרומה לבית יתומים, אנחנו אולי לא יכולים לקחת את כולם איתנו, אבל אנחנו כן יכולים לעזור ויותר מנשמח אם תקבלי את זה מאיתנו״
זה היה מפתיע. אפילו לא ידעתי על זה שהוא מתכנן לתרום. ואם להגיד את האמת, אני די מתבייש שלא חשבתי על זה בעצמי.
מרתה פתחה את קיפול השיק, בוחנת אותו ועיניה מיד נפערו.
״זה המון כסף, אני באמת לא יודעת מה להגיד חוץ מתודה ענקית. אתם עושים פה מעשה נהדר, זה מאוד יעזור לנו״ מרתה אמרה, נרגשת.
