הסיפור שמתחיל מסופו, תרתי משמע

פרק 12- חולה

• • • • •

שבעה חודשים וקצת יותר משבוע אחורה:
יום רביעי- שעות הצהריים המאוחרות: כדורים

מאז שאון הגיח לחיי הכל הפך להרבה יותר מסובך ממה שהוא היה קודם. פתאום כל עניין הגמילה מסמים של עידו נחת עליי משום מקום, אינסוף ריבים עם עומר התפתחו בגללו והתחלתי לשים לב להתנהגות החשודה של אמא שלי.

לפני שאון הגיח לחיי הכל היה הרבה יותר פשוט. הייתי סתם עוד תלמידה רגילה בת 17 שלומדת בתיכון עשיר, בלב שכונה עשירה. הייתי סתם עוד נערה יפה שלא שאפה וציפתה ליותר מדי. הייתי סתם עוד תלמידה ממוצעת שבמרבית השבוע ישבה וחרשה למבחנים במקביל ליותר מדי צפייה בסדרות של נטפליקס. הייתי סתם עוד נערה מאוהבת שנפגשה עם החבר הלוחם שלה אחת לשבוע.

אבל אז און הופיע.

משום מקום.

חייל בודד אחד שמיגנט אליו באמצעות רעל ממכר כל בחורה שהוא יצר איתה איזשהו קשר.

ופתאום, בשנייה אחת, אני מוצאת את עצמי- התלמידה הממוצעת, חוזרת אל חדר שבו יושב נער בגילי שכרגע נמצא בתהליך גמילה מסמים. פתאום אני מוצאת את עצמי מסתירה מעומר את מוכר הסמים של החברים שלו מתחת לקורת הגג שלי. פתאום אני מוצאת את עצמי גורמת לפיתוח של הרבה יותר מדי ריבים.

פתאום אני מוצאת את עצמי מחטטת בכל המגירות בביתי כדי למצוא את הכדורים המזורגגים של אמא שלי.

"אני לא מבינה מה אני עושה פה.." ליה ממלמלת בשעמום מבעד לדלת החדר של אמא שלי, נשמע כאילו היא מתעסקת עם הציפורניים שלה. היא לא אמורה להיות בחרדה קיומית או משהו בשלב הזה? איך המוח שלה לעזאזל עובד? יום אחד היא חרדה למות ויום אחר היא קמה בגישת אללה בבאללה? הבגרות הלכה כל כך רע שאין תקווה?

"את לא אמורה להבין מה את עושה פה.. המשימה היחידה שלך היא להודיע לי אם מישהו עולה לכאן.." אני ממלמלת בחוסר ריכוז בזמן שאני הופכת בעצבים את שידת הלילה החומה בצד של אמא שלי. הכדורים לא נמצאים בשום מקום. איך זה בכלל הגיוני? אולי הם בצד השני?

"אז למה לא קראת לאון בשביל זה? את יודעת שאני לא רוצה להסתבך עם ההורים שלך..." היא ממשיכה בהצקות הלא מכוונות שלה אבל אין לי יותר מדי סבלנות בשביל זה אז אני רק מגלגלת עיניי וממלמלת לעצמי שאולי באמת הייתי צריכה לבחור את און בשביל המשימה המאוד, בדגש על מאוד, פשוטה הזאת.

אני לא יודעת למה כל כך התאמצתי למצוא את הכדורים. ידעתי שמשהו לא בסדר עם אמא שלי, ידעתי כמעט בוודאות שהיא לא בלעה את הכדורים שלה לפחות בחודש האחרון אבל רציתי לראות את זה בעיניים שלי, זה כאילו רציתי לגרום לעצמי להתאכזב ממנה בכוח. רציתי לכעוס עליה יותר משאני כבר כועסת עליה, רציתי סיבה מוצדקת ליחסי האהבה שנאה שלי כלפיה.