הסיפור שמתחיל מסופו, תרתי משמע

פרק 3- שלום כיתה א וקפוארה

• • • • •

שמונה וחצי חודשים אחורה:
יום חמישי- שעות הצהריים: החזרה מבית הספר

במשך השבועיים האחרונים און לא נראה בסביבה. הוא כנראה נשאר שבת בבסיס ויחזור מחר, יום שישי. להגיד לכם שהוא חסר לי? לא. להגיד לכם שבעיות העצבים שלי התמתנו כשהוא לא היה? משמעותית. האם חשבתי עליו די הרבה? כן.

"אז ניפגש גם ביום ראשון ליום מרתון לבגרות במתמטיקה. אני מעריך שנישאר עד 16:00 אבל אם מישהו מרגיש מוכן הוא יוכל להשתחרר כבר ב12:00. הבגרות בעוד שבוע בדיוק. שיהיה בהצלחה לכולם." המורה מסיים את השיעור בצעקה שגורמת לי להפסיק לנסות להגיע לתשובה שכתובה על הלוח בכל מחיר. חבל שאין תשובות בבגרות, היה לי סיכוי טוב לעבור אותה. 

כל השכבה שלי הייתה בלחץ נוראי. החזרות לבגרות שיגעו את כולנו, המורים לחצו ונופפו בציונים הגבוהים של המתכונת (שהופצה אגב) והיידים שלנו סבלו מיבלות וכאבים בלתי נסבלים כי במתמטיקה היה צריך אשכרה לכתוב.

אני אוספת את דבריי אל תוך התיק שלי במהירות, מניחה אותו על גבי ומתחפפת מהכיתה במהירות לאחר שאני מרימה את הכיסא שלי כי היום קמתי על הצד שהוא לא חלאת אדם שאנשים צריכים להרים בשבילה את הכיסא שהיא לא הרימה. אתמול למשל, דווקא כן קמתי על הצד הזה.

"תחכי לי ליד הלוקר שלך, נלך ביחד" ליה מבקשת כשהמחברות שלה עדיין בידיה. אני מהנהנת ונשענת על בלוק רנדומלי של לוקרים כחולים. אני מוציאה את הטלפון מכיסי ומחזירה ריפליים לכמה בנות מהשכבה, זה הדרך היחידה שבה אני מצליחה לשמור על קשרים עם אנשים מבלי להתאמץ יותר מדי. אולי זה מסביר למה אין לי יותר מדי חברים. 

ליה עדיין לא מגיעה ובזמן שאני מדלגת על יותר מדי סטורים לא מעניינים במיוחד, עידו ודר נשעים על הלוקרים שלצידי כשעידו ממלמל בגסות תוך כדי "כוסאומו". אני מוצאת בכך סימן לכבות את המסך של הטלפון שלי ולדחוף אותו בחזרה אל כיסי. יש משהו אחר שעומד לבדר אותי.

"מה יש?" אני שואלת בשעמום, אני צריכה לעבוד על הקול המתעניין שלי, בסוף לא ישארו לי חברים.

עידו מחכה בחוסר סבלנות שחבורת התלמידים שיצאו מכיתת המתמטיקה יעברו אותנו ורק אחרי שהוא מביט לצדדים ובודק שהשטח אכן פנוי הוא מרשה לעצמו לדבר.

"טל ניגשה אליי, מישהו הלשין על זה שעישנתי בטיול השנתי ויש לי רק עוד חודשיים 18, אם אמא שלי תשמע על זה אני באמת חושב שלא יהיה לי מקום לישון בו" עידו מדבר במהירות ובקול חלש מהפחד שמישהו ישמע אותו. אני מעבירה את המבט שלי בינו לבין דר. הם נראים כמו זוג סוחרי סמים ביחד.

כולם ידעו שעידו לא תמים והוא מעשן דברים הרבה יותר גרועים מסיגריות אבל אף אחד אף פעם לא העז לדבר על זה או לבדוק האם זה בכלל נכון. זאת הייתה מן שמועה שכולם ידעו עליה ועידו אישר אותה מספר פעמים מבלי לשים לב אפילו.