דיימון פקח את עיניו למשמע קול השעון המעורר שהחל לפעול בשעה שש בבוקר. עיניו סרקו את חדרו אשר הואר על ידי השמש החמימה של יולי שחומה לא חדר את קירות העץ וכן בחדר עצמו אוויר המזגן שלט. העייפות פעמה בגופו לאחר מה שקרה והשעה בה הלך לישון אך הוא בכל זאת החל למתוח את גופו, הרי העבודה חשובה יותר מהכל, בעלי החיים מחכים לו.
עיניו נדדו לגלואו שהתכרבל אליו לאורך כל הלילה, הצבע הזהוב הוסתר על ידי עפעפיים סגורים ונפוחים שהניח שהגיעו למצב הזה לאחר כל הדמעות שהזיל. הוא בחן את הקעקוע שעל הכתף הימנית וחצי חיוך עלה על פניו כאשר זיהה את טביעת כף הרגל ששיער שהייתה שייכת לכלבו. "אתה נסבל אחרי הכל," לחש על מנת לא להעיר את הישן לפני ששלח את ידו כדי לשחרר את גופו מהכבילה.
גלואו שהוכיח את עקשנותו, לא הסכים לשחרר את היד השרירית ואף הניח שתשמור עליו לנצח. אך עם כמה שגלואו עקשן, דיימון עקשן אף יותר ולכן הצליח להתנתק ולגרום לגלואו לחפש אחר האזור החמים שהיה תלותי בו במשך הלילה.
דיימון המשיך לבחון את הגוף הרזה אך השרירי במידה מספקת שרק לפני שעות בודדות היה פרוע על גופו שלו לפני שנשא עיניים לרגל החשופה שלא באמת השאירה מקום לדמיון. הוא ריחם על גלואו ועל שעבר, והוא ידע שיכול להיות שלא יזכור דבר מאותו לילה ולכן החרדה תגדל כאשר התעורר לבוקר בחדר שלא שייך לו.
"זה הולך להיות קשה…" מלמל לעצמו לפני שהסתובב על עקביו ופנה אל הארון כדי לקחת את בגדי העבודה שכללו מכנסי דגמ"ח שחורים וחולצה עם סמל יחידת ההצלה. לאחר שאסף את אותם הבגדים, צעד לחדר הרחצה הנמצא בהמשך המסדרון כדי לשטוף את פניו ולצחצח את שיניו.
עיניו הכחולות הביטו במראה ובהשתקפות יכול היה לראות את הכתם הירוק שבעינו הימנית, אותו כתם שגרם להוריו לחשוב שהיה פגום ואף ששד שוכן בו, כן, יש אנשים שמאמינים גם בזה. הוא לא רצה להיזכר אך בכל זאת נזכר, הלילה הזה היה טריגר. הזיכרון הראשון היה מהוריו אשר פחדו ממנו אך הסתירו זאת מאחורי חיוך צבוע והרים של כסף. הזיכרון השני היה משיעורי הפסנתר שבהם הרגיש רגוע ושליו. הזיכרון השלישי היה הבריחה בגיל שש-עשרה והמעבר לחיות לבד בדירה קטנה בשולי העיר.
הוא נזכר ברגע בו שמע את הוריו מדברים עם הכומר שהגיע לביתם, אותו כומר שנתן לו את שמו, אותו כומר שאמר להם שהוא יגדל להיות מסוכן. הוריו אשר היו מאמינים הדוקים הקשיבו למילים כאם נקראו מספרי הקודש. פעם דיימון האמין בכך גם, הוא האמין שההוכחה היא בעיניו, אך בדיעבד הבין שהכל היה ערימה של שטויות כדי להוציא כסף מאנשים. את התקווה בבני אדם איבד מזמן, הוריו היו הראשונים באוסף הצלקות, האקסית הייתה השנייה והאקס היה השלישי. הוא החליט להקדיש את עצמו לבעלי החיים מאז, כי הם מעולם לא נטשו ותמיד יזכרו לו את העזרה, לעומת בני האדם.
YOU ARE READING
The glowing dream of the demon
Lãng mạnעל פני כדור הארץ קיימים מאות אלפי אם לא מיליוני זנים של חיות, חיות שאנו מכירים וחיות שאנו משערים שקיימות. לכל חיה נפש והיא יכולה להרגיש כאב גם אם בני האדם יגידו אחרת. כאשר אנשים הבינו זאת הם החליטו להקים גם למחוסרי היכולת לדבר בית חולים, ובבית החולי...
