מעגל האנשים הרחב כלא אותו ללא יכולת בריחה, חונק אותו ולא מאפשר לו לנשום. שוב המצלמות האירו אותו בעזרת הפלאשים, מתעדים כל שאפשר לתעד. ראשו כאב ובטנו אף יותר, הוא ממש הרגיש את טעם הקיא בפיו וזה גרם לו לחפש אף יותר נתיב בריחה.
הוא הביט באנשים, מנסה למצוא אדם אחד בעל פרצוף שיעזור לו ויוציא אותו מהמקום בו היה כלוא אך כרגיל העזרה לא ניתנה ואף פרצוף לא נראה. עיניו התמלאו דמעות, מה עשה רע שעליו לסבול כך? הוא רק רצה חופש וחמימות, חיבוק וכתף, אדם אחד שלא יהיה צבוע.
היה לו קר, שוב אותם הבגדים, החולצה הפתוחה לגמרי והמכנסיים מהם ביצבצו תחתוני הבוקסר. גופו רעד, ספק מחרדה, ספק מקור והוא התחנן שמישהו יעניק לו שמיכה, התחנן שקרני השמש יפגעו גם בו אבל הזוהר והחמימות שוב פסחו עליו ושוב היחיד שקיבל היה האדם בעל הכנפיים השחורות שעף בחופשיות בשמיים הנקיים מעננים בעוד גלואו הרגיש ענן תמידי מעליו.
דמעות ברחו מעיניו, גם הוא רצה לעוף אך את גופו לא היה יכול להרים, הם כבלו אותו, אותם האנשים חסרי הפרצוף הרי איך יוכלו לתעד כל פגיעה ופגיעה אם יהיה חופשי? הוא התכנס בתוך עצמו, הבכי גם הצטרף לרעידות ועיניו הזהובות עלו מעלה, בוחנות את הכנפיים הפרוסות שם, כתם כהה בתוך הבהיר.
כאב לו, פעימות כאב לא נתנו לו מנוח והוא ניסה לצעוק לאנשים שיתרחקו אבל אם יתרחקו כיצד יתעדו? את ראשו הכניס בין ברכיו, נמאס לו להביט בחופש אליו ייחל אך לא קיבל, נמאס לו שהשמש פוסעת עליו, משאירה אותו לקפוא. נמאס לו לראות שמיים נקיים בעוד מעליו ענן קיים.
לפתע זוג ידיים חיבקו אותו, מעניקות לו חום בתוך הקור התמידי המרחף מעליו. הידיים האלו, הן היו שם גם בפעם הקודמת, החמימות שהרגיעה אותו כשבכה בכאב. הפעם הוא רצה לראות, לדעת אם הפרצוף קיים ולכן ברגע של אומץ הוציא את ראשו מבין רגליו, מרים את עיניו אל חסרי הפרצוף לפני שסובב את ראשו אל האדם שמאחוריו כשהידיים החמימות לא מרפות.
תחילה ראה צל גדול ולאחר מכן כנף עצומה, זה היה השד שלכלך את השמיים בשחור. עיניו נדדו מעלה אך החרדה תקפה אותו, האם זוהי שוב הצביעות? הסכין בגב הולך להינעץ בו ללא רחמים? כבר לא היה לו אכפת, במילא אף אחד אחר לא היה קרוב מספיק.
עיניו נפערו בהלם כשראה שפתיים וקו לסת, הוא ראה אף ועצמות לחיים, עיניים כחולות וגבות מעט עבות, שיער בהיר במקצת ומבולגן, הוא ראה פרצוף, הוא זיהה אותו, את דיימון.
הוא הרגיש כיצד היד הגדולה מנקה את דמעותיו וכיצד החמימות מתגברת ופתאום הקולות לא נשמעו, אורות הפלאשים לא הפריעו, זה היה דיימון, אלה היו הוא ודיימון.
גופו התנתק מהאדמה ועלה במהירות לכיוון השמש שפתאום קרניה הורגשו. גלואו כרך את זרועותיו סביב דיימון שהחזיק בו בחוזקה, מטייל איתו בשמיים הכחולים ואת כולם יכול היה לראות, את כל חסרי הפרצוף שחיפשו אותו, את הכמות, את אלה שרק רוצים לראות ולדעת, גם במחיר חייו. אך הכנפיים הפרוסות העיפו למקום אחר, לא רחוק מחסרי הפרצוף ושם גלואו ראה את הפרצופים המוכרים, הוא ראה את אמו ואביו, את קיליאן ואנדי, את ריילי וקייט, את שאדו וסקיי, את קמרון והשוטר, הוא ראה את אנשי בית החולים ודמעות אושר זלגו מעיניו, לאחר כל השנים הוא מצא פרצופים.
YOU ARE READING
The glowing dream of the demon
Romantizmעל פני כדור הארץ קיימים מאות אלפי אם לא מיליוני זנים של חיות, חיות שאנו מכירים וחיות שאנו משערים שקיימות. לכל חיה נפש והיא יכולה להרגיש כאב גם אם בני האדם יגידו אחרת. כאשר אנשים הבינו זאת הם החליטו להקים גם למחוסרי היכולת לדבר בית חולים, ובבית החולי...
