הבוקר של גלואו התחיל במשרדו של רפאל כשהוא צועד אל הדלת החלבית כשתמונות של דוגמנים תלויות משני צידי הקירות. הוא חלף על תמונה שלו עצמו בגלגול עיניים, לא אוהב את תשומת הלב המיותרת הזאת שקיבל, והוא מקבל מספיק.
הוא דפק בדלת לפני שקול המורה על כניסה הגיע וכך שלח את ידו הדקיקה במקצת אל עבר ידית הזהב ורק לאחר כמה שניות שבהן לקח נשימה עמוקה, הוריד את הידית ופתח את הדלת. "טוב לראות אותך גלואו." מאחורי הדלת פניו של רפאל הופיעו כשהוא יושב על כיסא מול צג מחשב בעל מסך דק. "תיכנס, אני רוצה לדבר איתך על קמפיין חדש ומיוחד," הסביר הסוכן וגלואו רק נאנח חרישית והתיישב מול הגבר השמנמן.
"איזה קמפיין? אל תשכח שאני בעבודת שירות ככה שאני לא יכול להתחייב לכל עבודה," הזכיר גלואו למרות שהיה בטוח שסוכנו זוכר את המידע הזה. הוא הביט ברפאל שתפס בדף שנח על שולחנו לפני שנשא עיניו אל הדף המלא במילים.
"אדם שאני מכיר רוצה את הדוגמן הכי מוצלח של הסוכנות כדי לדגמן בגדים שהוא מעצב. הבגדים יוקרתיים מאוד וכמובן יקרים והוא רוצה אדם שיתאים ליוקרה הזו," אמר רפאל תוך שהוא סורק את האותיות שעל הדף. הוא ידע שהעבודה הזאת תכניס המון כסף לסוכנות וכמובן שהוא יעזור לחברו הטוב שהבטיח שאם יעזור לו, יתן לו להיכנס שותף לעסקי בגדי המעצבים, מה שיכניס לו כסף מהצד.
"איזה סוג של בגדים אלה שהם יוקרתיים ויקרים שאתה לוקח דווקא אותי?" שאל גלואו בזמן ששיחק בשעון החול שעל השולחן כשהוא נזכר בתוכנית המוזיקה הקוריאנית שראה עם אימו, שם שעון החול תמיד הופיע.
"חיות! זה היה פעם באופנה והוא רוצה להחזיר את זה בכל הכוח. תחשוב שאתה תקבל סכום עצום על הקמפיין הזה." גלואו עזב בין רגע את שעון החול, מעלה את עיניו אל רפאל בהלם למשמע דבריו.
"בבקשה תגיד לי שאתה צוחק עלי." פרצופו של רפאל לא נד. "חיות? אתם התחרפנתם? למה לעזאזל הוא עושה בגדים מחיות? זה חולני! לפגוע בחיה בשביל בגד?" שאל בהלם כשהוא נעמד על רגליו בכעס.
"גלואו, זאת רק חיה, במילא היא תמות מתישהו, אין לך מה לכעוס. חוץ מזה, בעלי חיים נועדו בשבילנו, בני האדם, אין סיבה שלא נשתמש בהם. כמו שאתה משתמש בהם לאוכל ככה משתמשים בהם גם ללבוש. איך אתה חושב שאבות אבותינו שרדו את החורף? ממה הכינו שריונות? ונעליים? חשבת על זה פעם לפני שהחלטת להצטרף לפעילי החיות? בית החולים הזה משפיע עליך לא טוב, אתה צריך לעזוב שם, אני אדבר עם השופטת." גלואו הניד בראשו במהירות כאם דיבוק שלט בגופו, מילותיו של רפאל היו כחצים למוחו.
"א-אני… לא! אני לא אעשה את זה! זה מגעיל וחולני! מה עובר עליכם? אנחנו בעידן מודרני, למה להכין בגדים מחיות כשיש לך בד? מה הן עשו לו שאין לו בעיה לקחת את חייהן כך רק כדי להרוויח כסף?" דמעות עלו לעיניו לפני שצעד לאחור. "תמסור לו שאני לא מוכן לקחת את הקמפיין הזה, כסף הוא לא הכל בחיים, וגם לי יש גבול!" אמר לפני שעזב את המשרד כשבמוחו ראה את כלבו, לא מוכן לקבל את העובדה שיש אנשים נוראיים שיכולים פשוט לפגוע כדי להרוויח עוד כמה גרושים. "העולם הזה השתגע…" מלמל לעצמו, או שתמיד הוא היה משוגע ובית החולים פקח את עיניו?
YOU ARE READING
The glowing dream of the demon
Romantizmעל פני כדור הארץ קיימים מאות אלפי אם לא מיליוני זנים של חיות, חיות שאנו מכירים וחיות שאנו משערים שקיימות. לכל חיה נפש והיא יכולה להרגיש כאב גם אם בני האדם יגידו אחרת. כאשר אנשים הבינו זאת הם החליטו להקים גם למחוסרי היכולת לדבר בית חולים, ובבית החולי...
