Larry's Antomy | האנטומיה של לארי

פרק 19

נקודת מבט הארי:

יצאתי מהחדר בטריקת דלת רועשת שכנראה גרמה להרבה תשומת לב מופנת אליי מפני שכל צוות העובדים במחלקה הרגע הבחינה בי, אך זה ממש לא מעניין אותי.

אני כולי רותח מעצבים. אני מנסה לשלוט בעצמי לשלוט בעצבים שלי, אני שואף נשימות עמוקות ומנסה להרגיע את עצמי לבד, לאחר כמה שניות ספורות שהרגישו לי כמו נצח, הנשימות שלי מתחילות להסתדר כראוי וכך גם השליטה על העצבים שלי מתחילה לעבוד. הכעס מתחיל להתפוגג בגופי בהדרגתיות ולחץ הדם שלי יורד. אני מתחיל לחזור לעצמי.

״הארי מה קרה? מה היה שם?״ שמעתי את קולה של מישל, הרמתי את ראשי ופגשתי במבטה הדואג.

לקחתי נשימה עמוקה ״הוא חוזר מישל״ השבתי.

״מי חוזר? אני לא מבינה״ השיבה.

״המנהלת אמרה שהיא העסיקה לבית החולים שני רופאים בכירים חדשים למחלקה שלנו״ סיפרתי.

״נו ו..?״ שאלה מבולבלת. לאחר רגע גבותיה עלו מעלה ושפתייה הופרדו ״שיט, אל תגיד לי שזה ג׳קסון״ אמרה.

״זה ג׳קסון... אבל זאת לא הבעיה״ אמרתי.

״אז מה כן?״ שאלה. לקחתי לי כמה רגעים להשיב לה בכל זאת, לא הוצאתי את השם הזה כבר תקופה ארוכה מפי. ״זאין מגיע יחד איתו״ הוספתי.

״מה?! למה שהם יחזרו שוב?״ שאלה מופתעת.

״אין לי מושג מישל, עד שסוף סוף החיים שלי החלו להסתדר בכוחות עצמם מישהו מחליט לבוא ולדפוק לי אותם״ השבתי באנחה.

״היי, תרגע הכל יהיה טוב. אני חשבתי שאתה כבר התגברת על זה״ אמרה.

״אני התגברתי על זה״ עניתי.

״אז מה הבעיה?״ שאלה.

״אני לא רוצה שזה יפריע ללואי״ השבתי.

״אני חושבת שהבעיה פה זה אתה, זה מפריע לך״ השיבה.

״את טועה. אני המשכתי הלאה, אני לא תקוע על מה שקרה לפני שנה״ עניתי וראיתי דמות את לואי עומד מאחורי מישל, הוא מסתכל עליי עם עיניו המבולבלות והתמימות. הוא בטח מנסה להבין למה אני יצאתי מהדלת נסער.

לאחר כמות הצעקות שהוא חטף ממני אני לא יודע אם הוא סולח לי, באתי להזיז את מישל וללכת לדבר עם לואי אבל שניה לפניי הוא הסתובב והחל ללכת בזריזות לכיוון אחר. לא חיכה לדבר איתי. אני חושב שהבנתי את התשובה לבד.

לואי עשה טעות, עשה טעות ולא הודה בזמן.
אני בתור רופא בכיר צריך לקחת אחריות בידיים שלי גם אם זה מדובר בבן זוג שלי.
לגרום לנזק רפואי זה דורש טיפול, דורש מוערבות של המנהלת וכך זה מה שעשיתי הלשנתי עליו. בנוסף, הייתי בסערת רגשות כי גם אני הייתי אשם, הוא מתמחה רק כמה חודשים וכבר נתתי לו אחריות רבה להחזיק לב בידיים שלו. לבסוף התברר שהוא יצא זכאי וזו לא אשמתו, אך הוא בכל זאת כועס עליי ואני מבין את הסיבה לכך, לא הייתי רוצה שבן הזוג שלי ירים עליי את הקול בזמן שמאות אנשי צוות עומדים סביבי.