Larry's Antomy | האנטומיה של לארי

פרק 23

נקודת מבט לואי:

״אמא מי זה הבחור הזה?״ הילדה שאלה בעיניים פעורות והצביעה עליי.

ברגע זה אני מבין עד כמה ההחלטה שלי לבוא לכאן לא הייתה נכונה, הייתי צריך להדחיק את המחשבה שיש להארי ילדה אך במקום זה רדפתי אחרי האש.

הארי ומישל הסתובבו בחדות והבחינו בי עומד ומביט בהם בהלם עם עיניים פעורות ופה מעט פתוח מההלם.

הארי קם בתנועה חדה מכסאו, פרצפו הפך למודאג.

״שיט! לואי... בבקשה תתן לי להסביר״ לחש בעיניים כאובות וצעד מספר צעדים לעברי. התרחקתי אחורנית.

״אני... איך לא סיפרת לי שיש לך פאקינג ילדה?!״ התפרצתי, הדמעות כבר התייבשו אך הן מתחילות להיווצר מחדש. 

״לואי! אל תדבר ככה ליד אמילי!״ מישל דרשה, גיכוח נפלט מפי, במקום להסביר למה היא הסתירה ממני, למה היא שיקרה לי ולמה היא שיחקה את עצמה בן אדם שאני יכול לבטוח בו, זה המשפט הראשון שהיא מחליטה להוציא מהפה.

״אל תשימי את שמי בפה שלך! את ידעת מה המצב שלי ושל הארי, את ידעת שאני מתחרפן מהסודות שלו ואת זאת שבעצם הסתרת ממני את הסוד הזה!״ השבתי בכעס, אף פעם לא הרגשתי כמות אדירה של שפל, עצב, כעס, בגופי כמו שאני מרגיש עכשיו.

״לוּ, בוא נצא אחוצה אני מבטיח שאני אסביר הכל״
ביקש.

״ומה כבר תסביר? שאני בזבזתי ארבעה חודשים על בן אדם שקרן?״ השבתי בגלגול עיניים.

״לוּ-״

״לא הארי, אני לא רוצה לשמוע ממך ואני לא רוצה לראות אותך, אני צריך הפסקה.״ לפתע הפתעתי את עצמי כשהוצאתי את המילה ׳הפסקה׳ מפי.

״אתה לא באמת מתכוון לזה..״ לחש ופער את עיניו.

״כן אני כן.״ החזרתי.

אחרי שתיקה קצרה שנראתה כמו נצח, לקחתי את רגליי, ויצאתי מהחדר.

***

*כעבור שבועיים*

התעוררתי לעוד בוקר שטוף בבכי.
נזכרתי בדברים שקרו לפני שבועיים.
אני לא רגיל לבכות בערב לפני השינה אבל אחרי מה שקרה אני מוצא את עצמי בוכה בלילות עד שאני נרדם ומתעורר כשכל העיניים שלי יבשות ממים.

אני מתעורר כל בוקר מחדש ומרגיש מן כאב כזה של חוסר בלב.
אני רוצה לראות אותו לידי, לא רוצה לידי גבר אחר, לא רוצה לידי איזה דובי, אני רוצה אותו.
לפתוח את העיניים ושהוא יהיה פה.