סבל.
דמעות.
ייאוש.
שקט.
בדידות.
עצב.
שבירה.
שמועות.
אסור.
הרס.
כל המילים האלו מתארות את החודש האחרון שעבר עליי, הכל פשוט התפורר.
הפיצו עליי שמועות, מכל הסוגים שאפשר ואני בטוחה שיש כאלו שאני אפילו לא יודעת עליהן. יצא לי שם רע בבית הספר, תלמידים שאני לא מכירה עברו לידי בדרך לבית וירקו לכיווני.
הפסקתי להשקיע בלימודים. ואחרי זה החלטתי שאין טעם ללכת לשם אם אני ממילא ישנה בשיעור אז התחלתי להבריז. אני בקושי נכנסת לשני שיעורים ביום.
הארי וג׳ייסון צחקו עליי, לא איכפת להם ממני ואני די בטוחה שהם הפיצו את השמועות והם אלו שמעודדים את זה.
הדבר היחיד שהארי אמר לי חזר על עצמו פעמיים בחודש הזה: ״תמותי כבר כלבה שמנה״ המילים האלו נצרבו בזיכרוני, אני לא אשכח אותן לעולם.
לפני שנה בערך הייתה בבית הספר ילדה מלאה, כולם ירדו עליה תמיד והשתמשו בכינויים מגעילים כלפיה.
היא התחילה להרזות וכולם חשבו שהיא עושה דיאטה והמשיכו לרדת עליה, אני תמכתי בה. הייתי פוגשת אותה לפעמים ושואלת איך היא מתקדמת, מזמינה אותה לבוא איתי להליכות בפארק.
יום אחד, כשהיא כבר הייתה ממש רזה, היא סיפרה לי שהיא לא עושה דיאטה, היא מרעיבה את עצמה. לא ידעתי ממש איך להגיב, הייתי בהלם והשיחה פשוט זרמה כששאלתי ״למה״. כשחזרתי לבית אכלתי חצי מגש פיצה, נשבעת לעצמי שאני לא אעשה את זה בחיים, לא אזיק לעצמי בצורה כזאת.
אחרי שיכנועים רבים עזרתי לה לספר להוריה על המצב, הם היו בהלם בדיוק כמוני אבל הבינו ונתנו לה המון חום.
לא סיפרתי על זה לאף אחד, והיום היא ממשיכה לבוא לבית הספר וכשאני רואה אותה אני מאושרת, שמחה שאיכשהו הצלחתי לעזור.
לפני בערך שלושה שבועות הפרתי את השבועה הקטנה שהשבעתי את עצמי, בלי לשים לב המצב נהיה קשה, וכשהבנתי את זה, התעלמתי מהמצב.
בריאנה שמה לב שהציונים שלי יורדים, היא ניסתה לעזור בכל דרך. משכה אותי לכיתה, קיבלה צעקות. נתנה לי את המחברות עם שיעורי הבית, קיבלה צעקות. ניסתה ללמד אותי למבחן, קיבלה צעקות. הגישה בשמי עבודות, קיבלה צעקות.
בסופו של דבר היא התייאשה ממני, דבר שאני עשיתי עוד הרבה לפני.
טיילר גם הוא הבין שמשהו פה מסריח, הוא ניסה לדבר איתי המון אבל ברחתי תמיד.
היום בצהריים הוא נכנס לי לחדר ופתח את הפח הגדול שקניתי לא מזמן, חושף את כל הארוחות שעמל קשה בשביל להכין לי במשך שבוע.
הוא לא הגיב, רק אמר שהוא רוצה לדבר על זה כשהוא חוזר מהעבודה.
השעה עשר בלילה, אני שומעת את דלת הבית נפתחת ויורדת לקומה התחתונה.
״אני רוצה לדבר״ אני אומרת בשקט, עיניו נפערות. אני בטוחה שהוא חשב שזה לא יהיה קל.
שנינו מתיישבים על הספה,אחד מול השני.
אני מספרת לו הכל, מההתחלה. אני מתחילה ביום שפגשתי את הארי, ביום שהלכתי למנהלת, ביום שהתחלתי לעזור לו, ביום שאכלנו פיצה וצילמו אותנו, ביום שג׳ייסון נפרד ממני, ביום של המסיבה אצל בריאנה, ביום שהארי גילה הכל, ומסיימת בחוש הנוראי הזה.
״אני לא מאמין שלא אמרת כלום״ טיילר נאנח, הבעה מאוכזבת על פניו והוא בכל זאת מחבק אותי חיבוק חם. אני יודעת שהעובדה שלא אמרתי לו כלום פוגעת בו, ועדיין הוא האדם שאני הכי סומכת עליו בעולם.
״אני לא יודעת מה לעשות טיילר, אני מותשת״
״קומי״ הוא מתנתק ממני וקם מהספה.
״לאן?״ אני שואלת בלחש.
״לבית חולים, אני לא יכול פשוט להשאיר אותך ככה״
״טיילר אני לא בטוחה ש-״ אני נקטעת על ידי מבטו ומבינה שזה הדבר הנכון ״אני רק הולכת להחליף בגדים לקחת את הטלפון שלי.
---
אני מתעוררת בחדר שלי במרכז השיקום, אני לא יודעת כמה זמן עבר בדיוק מאז שטיילר לקח אותי לבית החולים והחשש שאני בתת משקל רציני הפכה לעובדה, אבל אני מניחה שעברו בערך ארבעה או חמישה ימים.
אני הולכת לחדר השירותים הקטן ושוטפת פנים. לאחר מכן אני חוזרת לחדר שלי ומתיישבת ליד שידת האיפור, מסרקת את שיערי ומשתמשת במעט האיפור שאני מורשה לשמור.
לפתע אני מבחינה בדמות על המיטה מהמראה, ומסתובבת בחדות.
״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת מבוהלת, מפחדת שהוא יפגע בי כי אחרי הכל אין לי שום דבר להגן על עצמי בעזרתו.
״לא שמעתי ממך, לא ראיתי אותך בסביבת הבית, ואתמול חטפתי צרחות רציניות מטיילר כשהלכתי לבדוק אם את בבית״
״אני לא צריכה אותך פה בנוסף להכל, תלך מפה הארי. בבקשה״ אני כמעט מתחננת.
״למה לא ענית לשיחות שלי?״
אני מגחכת ללא הומור, ״אסור לי לדבר בטלפון. אתה יודע אני במרכז שיקום והם חושבים שאני יכולה לפגוע בעצמי עם זה. מטומטמים. הם בקושי נתנו לי להכניס מברשת שיער״
״מה קורה?״ הוא מתעלם מדבריי ומעביר נושא.
״אני במרכז השיקום הזה ואתה שואל אותי מה קורה״ אני אומרת בציניות. אני עדיין יושבת על הכיסא הנמוך והארי יושב מולי על המיטה.
״אני רוצה לדעת למה את פה״
״אני רציתי לדעת במשך חודש למה התעללת בי״
״אני שאלתי ראשון מאלין״
״הארי פשוט תלך מפה, אני לא רוצה קשר איתך״
״אני רק רוצה לעזור!״ הוא מתחיל להיות תוקפני, קם מהמיטה.
״אל תתקרב אליי הארי, אני לא עומדת לספר לך״
הארי ממשיך להתקרב ומתכופף, מתיישב על הברכיים כך שפרצופו מולי. אני משפילה מבט, לא מעיזה להביט בעיניו הירוקות. הוא מרים את סנטרי בכף ידו החמה ולוחש:
״אני אחכה לך כשתצאי מפה, אני מבטיח״
***
The End
YOU ARE READING
I Hate The New Boy - Harry Styles Fanfic (Book 1)
Fanfictionמאלין היא נערה בת 17 שנמצאת בשנה הלפני אחרונה ללימודים. היא אוהבת לקרוא ומשקיעה בלימודים, אבל היא לא סגורה ובודדה. היא ביישנית, אבל יש לה חברות ולמרות שהיא לא אוהבת את זה; היא הולכת למסיבות. ג׳ייסון הוא החבר של מאלין ואם יש מישהו שמתאים יותר להגדרה...
