כשהייתי קטנה, אני זוכרת את הרגע שהלכתי עם אמא יד ביד בפרדס התפוזים. זוכרת את הרגע הראשון שבו שמעתי את הקול הפנימי שלי, הרגע הראשון שפגשתי אותו והזמנתי אותו לביתי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, האם רק אני מסוגלת לשמוע אותו?האם גם לשאר האנשים יש חבר בבית, ואם כן האם אני יכולה לבוא לבקר, לשמוע גם מה הוא אומר. אני זוכרת את עצמי מתקדמת עם אמא בעטיות בזמן שפניי נעוצות בכפות רגליי מתחלפות בקצב קבוע, עוברות את השבילים והאדמה הלחה אחרי לילה סגרירי. ואני זוכרת את עצמי מהרהרת האם אולי אנחנו למעשה בובות וכי יש מישהו ששולט עלינו, בדיוק כמו שאני משחקת עם הבובת שלי, יודעת מה הם יחשבו או יעשו, מחשבת כבר את כל המהלכים קדימה. תמיד אהבתי לשחק עם הבובות לבד, יוצרת עולם שלם וסיפורי דרמה גדולים אשר אף טלנובלה עוד לא הכירה, וכשכל זה מתנהל בשקט בראשי, עד לחילופי מילים הקטנות בין הדמויות. וכל פעם מחדש הייתי דוחה את אחותי ואומרת לה "לא, אני רוצה לשחק לבד", כי הרגשתי פשוט כי אף אחד לא יוכל להכיל את העולם השלם שגדל בי.
YOU ARE READING
Heart & soul • דברים שכתבתי
Poetryאני אוהבת לקרוא דברים עמוקים, לתהות על קיום העולם והאנושות, ולצלול למעמקי הפילוסופיה. בראש שלי יש עולם שלם שגם אני עד היום לא הצלחתי לפענח את כולו, כל יום הוא משתנה.. כאן אפרסם את הדברים הקצרים שכתבתי ושמרתי שנים רבות במגירה... #זוכה תחרות כתיבה/קטג...
