אני לא האנשים שכותבים שירים ושומרים אותם במגירה.
אני פשוט זועקת מילים ומשליכה אותם אל תוך החשיכה.
אני לא יודעת מה המילה הראשונה שיצאה מפי,
אבל היא אחת שיודעת מי אני.
אני לא כותב שירים ואז משננת אותם ומתאימה להם מנגינות.
אני אוכלת כל בוקר סלט של אותיות מחוקות מדמעות וצעקות.
והן נושרות ממני כמו השיערות במקלחת,
כמו אותם המשפטים שחוזרים בתוך ראשי ללא נחת.
אין לי כבר דפים לכתוב עליהם שירים,
הם כבר מזמן חקוקים לי על קירות לבנים,
וזה הכיסא,
הכרית,
והמברשת,
שמדברים מתוכי,
חוזרים על אותם השירים שמחוברים בחוט הטבור שיצא מבטן אימי.
ואני כבר לא יודעת להסביר מה ברגע זה אני כותבת,
הקול הזה כבר לא שייך לעצמי,
זה הראש שפשוט יורק כל מילה שנמאס לו להחזיק;
שנמאס לו לשמוע, להתייחס, ולהבין שזאת אני.
ולמרות שפשוט רציתי לכתוב שיר נחמד שאולי גם תיהיה לו מנגינה,
אני לא חושבת שאותו באמת אעז להוציא מהמגירה.
כי אומרים ששירים משקפים את מה שהולך בפנים,
ואני לא בטוחה שאני יודעת או רוצה להבין.
כי לפעמים טוב לי לראות את העולם דרך משקפיים ורודות,
לעשות רנגן לעצמי עם קרנים צבעוניות.
YOU ARE READING
Heart & soul • דברים שכתבתי
Poetryאני אוהבת לקרוא דברים עמוקים, לתהות על קיום העולם והאנושות, ולצלול למעמקי הפילוסופיה. בראש שלי יש עולם שלם שגם אני עד היום לא הצלחתי לפענח את כולו, כל יום הוא משתנה.. כאן אפרסם את הדברים הקצרים שכתבתי ושמרתי שנים רבות במגירה... #זוכה תחרות כתיבה/קטג...
