קמתי בבוקר בחדר שנראה כמו בית חולים, "פאקקק" "מה אני עושה כאןןן?!?" "לעזאזל!." צעקתי. סובבתי את ראשי וראיתי את אותו גבר מאתמול יושב לידי על כורסה לבנה קורא מגזין שעל כריכתו הופיעו בנות חצי ערומות. "מה אתה עושה?" שאלתי "כאן?, בעבודה?, או בחיים? שאל בהתחכמות. "איך קוראים לך? מי אתה?" שאלתי "תלוי. בשבילך לדוגמא אני מלאך שומר בינתיים, בשביל אנשים אחרים אני מלך. ובשביל האויבים שלי אני שטן" "לא. הבן אדם חי בסרט. שמישהו יעשה עם זה משהו" מילמלתי. "אני באמת חי בסרט כרגע אני סופרמן שהציל נערה מאיבוד הכרה, והיא עד כדי כך אנוכית שהיא אפילו לא אמרה לי 'תודה'." אמר בקול נוקשה. "אההה" השבתי תאמת. לא שמתי לב לשום מילה שיצאה לו מהפה הייתי מסונוורת מהיופי העילאי שלו. נמשחתי אליו. לא ידעתי למה או מתי זה קרה. אבל יכלתי לבהות בו שעות. אי אפשר פאקינג להאשים אותי אפילו קצת. הבן אדם פאקינג יצירת אומנות. העיניים הכחולות שלו התווי פנים... שלא נתחיל אפילו לדבר על הגוף. כי אני אולי אתעלף במקום. הוא לבש מכנס מחוייטים, וחולצה לבנה מכופטרת שהדגישה כל שריר ושריר בידים שלו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ניסיתי להתיישר במקום אבל לא הצלחתי. ידי הייתה מחוברת לאינפוזיה, נלחמתי עם הכרית בידי השנייה, צעקת כאב קטנה יצאה מגרוני בלי ששמתי לב אלייה. "אלוהים.. מה הבעיה לבקש?" אמר וקם לעזור לי. בינתיים עם הרגל שלי דחפתי את העיתון או המגזין מה שזה לא יהיה.. למתחת למיטה, לא יודעת למה.. פשוט לא רציתי שיסתכל על בנות אחרות. לא הבנתי למה אני כזו קנאית.. אבל עזבתי את המחשבה הזו. היא עניינה לי את קצה הציפון.
