אמא שלה השתגעה, אונס.
עברה כבר שנה מאז כל המקרי מוות במשפחתה של אמה. אמא שלה השתגעה. טוב, אפשר להאשים אותה? היא איבדה 4 ילדים ובעל. זה נורא. היא נפלה לאלכוהול ובכמויות.
נקודת מבט אמה-
אני חוזרת מבית ספר אחרי שנעלו אותי בשירותים על היום. לבסוף המנקה עבר בערב ופתח לי את הדלת. אני מודה לו ומחבקת אותו. אני כולה בכיתה ח'. אני בת 13. והוא בן 50. 50+. אני אפילו לא שמה לב לסיטואציה. אני המומה שבכלל יצאתי משם הייתי רעבה. וצמאה. חשבתי שאני אלך לישון ככה פה. עד שמחר מישהו כבר יוציא אותי. אבל אלוהים שלח לי "מתנה" שתוציא אותי.
"למה את פה? 10 בערב. מי נעל אותך? נתקעת?" שאל המנקה הזקן. "אנ.. אנ.. אנייי... ל.. לא.. יודעת מ.. מי.. נ.. נע.. נעל אות..י.. פה.." גימגמתי
אני נזכרת שאבא סיפר לי שיש אנשים רעים בעולם שרוצים דבר אחד. את הגוף שלי.
"אנ..י אני.. צריכה.. ללכת.." אמרתי בחשש והתחלתי להתקדם למדרגות של היציאה. "רגע. אני יכול להסיע אותך לבית" אמר עם חיוך חולני.
אחים שלי תמיד אמרו לי לא לדבר עם זרים.
אחים שלי תמיד אמרו לי לא לדבר עם זרים.
אחים שלי תמיד אמרו לי לא לדבר עם זרים.
אחים שלי תמיד אמרו לי לא לדבר עם זרים.
אחים שלי תמיד אמרו לי לא לדבר עם זרים.
וזה בדיוק מה שעשיתי הרגע.
כעסתי על עצמי.
והתחלתי לרוץ! לרוץ ליציאה. והוא רץ אחרי. הוא היה גדול פי 4. ממני אם לא? אז פי 6. אני הייתי קטנטונת גבוהה. אבל רזה. וקטנה. הוא היה מבוגר אבל ידע לרוץ. רצתי החוצה נשמתי אוויר הסתובבתי וראיתי אותו על הריצפה. כנראה חטף התקף לב.. טוב.. ניצלתי. הסתכלתי על תחנת הרכבת היה שם שעון. הוא גם שיקר! "כלב בן כלב" קיללתי וצעקתי. השעה 1 בפאקינג לילה. ואני לבד. ברחוב. מסתבר שהצעקה שלי הייתה מעשה ממש טיפשי. כי משום מקום חבורת נערים טפסו אותי ידיים רגלים. הגענו למקום מרוחק יער. הם קשרו אותי לעץ. (המשך ב- פרק 13.)
