*נקודת מבט אמה*
אבל הוא נשאר אדיש אליי. "אני קונה לך את הבגד ים. סוף הדיון." אמר ונאנחתי. "אני אחזיר לך את הכסף. מבטיחה גם על השמפניות והכוסות יין." אמרתי והוא נאנח. "אין צורך. אבל תעשי מה שיעשה לך טוב." אמר ונכנסתי לחנות איתו, הוא שילם וחזרנו לבית.
*
"יש לי כמה שאלות אלייך." הפתיע אותי "כן?" עניתי.
"את מבטיחה ליהיות כנה איתי?"
"אני תמיד כנה" עניתי
"טוב... איך את יודעת לתפור תפרים ככה?"
שאלתי והיא השתתקה.
"אני אענה לך. רק אם תגיד לי למה יש לך מלא דברים של נשים בבית." עניתי
הוא חשב קצת ואחרי 5 דקות ענה "סגרנו."
*פלאשבק*
אני חוזרת מבית ספר אחרי יום קשה, רצה לשירותים מנגבת את הדם לוגמת מהבקבוק וודקה שהשארתי בארון שם, שופכת על הפצע, ומתחילה לתפור, אמא דופקת בדלת כמו משוגעת- "כלבההה מזדיינתתת תפתחי!! את הדלת המחורבנתת!" היא צורחת עליי, אבל אני? רגילה. חסרת רגש. מסיימת לתפור את עצמי. ופותחת לאמי את הדלת. היא מעיפה לי סתירה מצלצלת ואני לא זזה. - פסל. אז דמעה אז תזוזזה מהמכה. היא מבחינה בזה וממשיכה- פסל. היא מתחילה עם אגרופים- וצורחת "אח שלך נפטר? את היית צריכה למות!" צועקת. ואני לא מנידה אפעפ, עוקפת אותה עולה לחדר מחליפה להגדי עבודה והולכת לעבוד.
*סיום פלאשבק*
אני מנערת את ראשי מהזיכרון הנורא ומתחילה לספר לו.
"טוב, כשהייתי ביסודי עברתי התעללות קשה, מכות, תקיפות, גם בבית. וגם בבית ספר ואחרי צוהוריים. במשך 12 שנים. עם הזמן למדתי לטפל בעצמי מאחר והמצב בבית לא היה מזהיר ולא יכולתי לספר לאף אחד, הלחטתי לקחת את המושכות לידיים. ולטפל בעצמי.
הוא נותר המום. העינים שלו הבריקו כמישהו שעומד להוזיל דמעה.
הבחנתי בזה והחלטתי להקליל את האווירה
"בלי רחמים אני מבקשתתת!" אמרתי עם חיוך
והוא צחק בעצב.
"יופי תורך." אמרתי
והוא נאנח- לפני שנתיים הייתי נשואי. אישתי נפטרה. זה כל מה שאני יכול להגיד." ענה והופתעתי.
וחיבקתי אותו והיא נרתע בהתחלה והחזיר לי חעבוק אחרי רגע ארוך.
אך דפיקות בדלת הרסו את הרגע המדהים.
התנתקנו במהירות אחד מהשנייה.
