הבטתי במראה אחרי שסיימתי להתארגן, הרגשתי כמו נסיכה. תמיד הייתי יפיפייה, אבל בילדותי לא ידעתי זאת. חוסר מודעות עצמית. אתם יודעים הייתי הילדה היפה הזאת שלא מודעת לזה שהיא יפה. ותמיד כשאמרו לה שהיא יפה היא לא האמינה לזה, יותר נכון- לא רצתה להאמין לזה, הייתי מופתעת, התלהבתי, אבל עם הזמן כשהבנתי-
- שהיופי הזה משך גברים וגרם להם לחשוב שהם יכולים לעשות מה שרוצים שנאתי אותו. אוי אלוהים. שנאתי אותו כל כך. רציתי שיעלם רציתי להיות מכוערת. רציתי שיגעלו ממני.
חשבתי שאולי ככה, ילדות לא יקנאו ואז לא ינסו להרוס אותי בבית ספר.
ואולי ככה לא הייתי נאנסת.
ואולי ככה לא הייתי מרכז רציתי שיתעלמו ממני, זה כמו לחיות עם מצלמות ואם כך איזה חיים אלו?.
אולי אם לא הייתי יפה לא היו שופטים אותי וחושבים שהחיים שלי מושלמים, אולי אם הייתי מכוערת אנשים לא היו חושבים שכשבכיתי "מה יש לה לבכות יש לה יופי=יש לה הכל, החיים שלה מושלמים, גם יפה גם חכמה.."
יודעים? לוואי שהייתם צודקים. אבל אתם טועים לצערי.
דפיקה בדלת העירה אותי ממחשבותיי, "כן?" אמרתי כשאני מנסה חיוכים על המראה.
"אפשר להכנס?" הקול של סהר שאל ואני התקדמתי לדלת לפתוח לו אבל הוא כבר פתח את הדלת ואני קיבלתי מכה בפרצוף ממנה, ומהבהלה העפתי את הדלת קדימה- על סהר.
*
כעבור חצי שעה-
אני מוצאת את עצמי יושבת על המיטה שבחדרי סהר יושב לידי מחזיק אפונה על המצח, ואני מחזיקה גזר גמדי על העין.
"אפונה וגזר ישבו במקרר
ויחד עם בטטה התחילו לקטר:
"קר לי ברגליים, תדליק ת'מנורה בקיר,
כי חושך מצרים, אז בואו נשיר".
סהר התחיל לשיר.
"נו תזרמי." התלונן ואני גיחכתי והתחלתי לזמזם- "תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר." בלחש,
"נו מה את עושה צחוק? יותר חזק" המשיך להתלונן כמו ילד.
צחקתי והתחלתי לשיר "תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר.
שם תזרח השמש גם מחר
תנו לגדול בשקט בלי לקפוא מקור
רק קצת זבל, מים וגם אור."
"תשיר איתי!" ביקשתי מסהר
והתחלנו לשיר ביחד ולרקוד עם הידיים על המיטה- "אפונה וגזר, ישבו בתוך מחבת
ויחד עם בטטה רצו להיות לבד
אך שוד ושבר, מישהו גפרור מדליק
ושמן מכל עבר, זה לא מצחיק!"
(שיר מצורף)
"לא נעים לי להרוס את הכיף אבל אנחנו צריכים לדב.." התחלתי
