בארץ שבה השקט והשלווה כבר אינם קיימים,
4 ממלכות נכנסות למלחמה קרה מלאה בדם, הן כולן נופלות לתאוות שלהם הם חפצים: בצע, כוח, מעמד ותשוקה.
אלת הגורלות שזורת את גורלם של צעירים מרקעים ומעמדות שונים לחלוטין אל תוך גורל מעוות אחד,
ורק היא יודעת איך סיפורם...
**טריגר: הפרק מכילקטעים הנוגעים בהתאבדותופגיעה עצמית. אם הנושא רגיש בעבורכם, אנא המנעומקיראתו.**
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
-לאוניר-
"היום זה היום שלך, היום השייך רק לך."
הבטתי לנוף השמימי אשר נגלה מולי, "יום הולדת שמח, יופי טהור שלי." חייכתי בעצבות, מנתק את עיניי מהנוף ומביט מטה בכאב לקבר האבן שניצב מולי.
התיישבתי על הדשא הרך אל מול המצבה העגומה, מניח את הפרחים האהובים על קברה.
"זה יום ההולדת השני שלך שאת כבר לא יכולה לחגוג איתי..." חייכתי, "את היית צריכה להיות בת 18 היום. זוכרת, את כל הדברים שתכננת לעשות בגיל הזה?" אף קול לא ענה לי תשובה, זה כאב, וזה שרף. כל שנה מחדש זה כואב ושורף אותי יותר ויותר.
שפתיי רעדו, "קשה לי.." השפלתי את עיניי, "קשה לי, קטלינה... זה קשה." הסתכלתי על האבן, "אני יודע שהבטחתי לך שאני לעולם לא יוריד דמעה כשתלכי.. אבל," החנוקה בגרון קטעה אותי, "אני לא יכול יותר, זה הורג אותי." הדמעות רצו לצאת החוצה, דמעות שאני אוצר בתוכי כבר שנתיים.
"הלכתי למלחמה באלברן, כי הייתי בי תקווה שאני אמות. שסוף סוף אהיה איתך שוב..." ליטפתי את המצבה הקרה, "זה לא קרה...אני עדיין כאן, ואני לא רוצה בזה." הסתכלתי בחזרה לשמיים, יודע שאם אני אסתכל עליה אני אפר את ההבטחה שלי.
גיחתי בעצבות, "אני הורס לך את יום הולדת שוב, נכון?" נעמדתי, הלכתי להתיישב לידה מביטים לנוף ההרי. נשמתי את האוויר הקר עמוק אל תוך הריאות שלי, מנסה לשלוט ברגשות המעורבים שלי. מנסה להרגיע את הלב הכאוב.
שכבתי לידה, כמו שהיינו עושים פעם. שוכבים ולא חושבים על דבר, רק צוחקים ויוצרים זיכרונות שישארו בזיכרוננו לעד.
"יופי טהור שלי, מה אני צריך לעשות? מה עשיתי שגוי בחיים?" הפנתי את מבטי אליה. אך זה לא היו העיניים הכחולות שמביטות בי בחזרה, לא. אותן העיניים בטח כבר מזמן התרקבו ואיבדו את צבעם המהפנט.
"אין לי למי לספר על התחושות שלי, את הכאב שרודף אותי בכל ערב. האדם היחיד שסיפרתי לו כבר לא בעולם הזה." עצרתי, "לוקאס כבר חושב שהתגברתי על המוות שלך... אני לא יכול להטריד אותו בזה, גם ככה אביו כעס והעניש אותו כשהוא היה איתי כשמתת." עצמתי את עיני.
