בארץ שבה השקט והשלווה כבר אינם קיימים,
4 ממלכות נכנסות למלחמה קרה מלאה בדם, הן כולן נופלות לתאוות שלהם הם חפצים: בצע, כוח, מעמד ותשוקה.
אלת הגורלות שזורת את גורלם של צעירים מרקעים ומעמדות שונים לחלוטין אל תוך גורל מעוות אחד,
ורק היא יודעת איך סיפורם...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
-אוריאן-
"נער אלברני?" קולה המוכר של סופי נשמע מהמרחק. ידי שהייתה מונחת על לחיו של לוקאס זזה במהירות לכתפו- דוחפת אותו אחורה ראיתי בהלה קטנה בעיניו. הסתכלתי למקור שממנו נשמע הקול, גם במרחק זה יכולתי לראות את השמלה האפורה של סופי.
מה אם היא תגלה אותנו? מה נעשה? מה נגיד? היא תלשין למלך! הפעם הוא לא יסתפק בהשארת צלקת. המחשבות והפחדים הללו חלפו בראשי ללא שליטה.
"שמש." קולו של לוקאס נשמע, הוא תפס בידי בזהירות אך במהירות. "בואי." הוא לקח אותי אל תוך היער, מחביא אותנו מהנערה הארורה הזו.
שמש. הוא קרא לי שמש. אני לא יודעת מה היכן זה בא, או מדוע הוא קורא לי ככה. אבל, זה הרגיש מיוחד. זה גרם לליבי לשכוח איך לפעום, זה גרם לי לרצות לחייך כמו טיפשה. זה גרם לי לרצות הרבה דברים מוזרים.
הלב שלי פועם בקצב מסחרר, לא נותן לי מנוח.
תפסיק את זה, הוא עלול לשמוע אותך.
עמדנו בתוך היער, "זה בסדר." לחש, לא הבנתי על מה הוא אומר בסדר עד שמתי לב כיצד ידי רועדות תחתיו. זה לא בסדר. כלום ממה שהולך כאן ממש לא בסדר. אני רוצה שזה יפסיק הכל. הסתכלתי עליו, הוא היה כל כך קרוב. לא כמו מקודם אבל, עדיין קרוב. עיניו החומות נראו לי פתאום כל כך חמימות. לא כמו אז, בהתחלה שהן היו קרות. קפואות כמו ממלכתו.
"אל תשנאי אותי." הוא ביקש, ואני כמו שבויה במילים שלו עניתי שלא. שלעולם לא אוכל לשנוא אותו. למרות שאני כן. אבל אולי לא. אני לא יודעת. אני צריכה לשנוא אותו, ככה ניק וכולם לימדו אותי. שאני צריכה לשנוא סיינטים, כי הם פגעו בי. פגעו בנו. לוקאס פגע, ואני יודעת את זה. אמרתי לעצמי שאני לא אסלח לו על זה.
הוא בלע את הגאווה שלו כדי להתנצל לפני, הוא נטש כל טיפת כבוד שלימדו אותו וירד על ברכיו עבור מחילתי. והאימרה שאמרתי לעצמי, שאני לא אסלח נעלמה. סלחתי, אם הוא הרחיק לכת עד כדי כך, אולי אבל רק אולי באמת אכפת לו.
חיוך סורר מצא את דרכו לשפתי על נוכח החשיבה הטיפשית שלי. "שמש," קולו מתנגן, עיני ננעלו עם שלו. "בואי נלך." ממשיך את אחיזתו החמימה בי ולוקח אותי בחזרה לארמון. נכנסו דרך דלת כניסה מרוחקת יותר, שמא סופי עדיין מסתובבת שם. רוח הליל הקריר נשבה בעדינות, כאילו מנסה לכבה את האש הגועשת בליבי.
