נקודת המבט של סופיה-
בזק. בזק. בזק.
זה כל מה שקורה סביבי בשעה האחרונה, הצילומים הללו מתישים. השעה כבר שמונה עשר בבוקר, אני נמצאת כאן מחמש.
פייר, הסוכן שלי מתקדם לכיווני. ״סופ! ילדונת, עשית עבודה נ ה ד ר ת.״ הוא הדגיש כל מילה בדרמטיות, ובכן, אבי מעולם לא היה נותן לי לבחור סוכן זכר שהוא סטרייט, בכנות.
אז בחרתי את פייר, אני שמחה עם הבחירה הזו. אפילו אם אני מותשת מהצילומים לגמרי, הוא תמיד שם בשביל לעודד אותי. ״תודה. יש עוד משהו?״ שאלתי בחיוך רחב.
״תמיד יש משהו ילדונת!״ הוא צחקק. ״אוקיי השני דברים העיקריים הם הראיון שיש לך בעוד כמה שעות והשיחה שיש לך במשרד שלי.״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול. ״איזו שיחה במשרד שלך?״
״תגיעי למשרד שלי ותגלי.״ הוא מצחקק ועקבתי אחריו למשרדו. ״אחותי, תתחילי לשפוך.״ הוא מוציא הדפס נייר, והבחור בתמונה מאוד מוכר. עיניי נפערו כשהבנתי שמדובר בטיאגו.
תמונות פפראצי שלי ושל טיאגו, מאותו היום שעזר לי להכנס אל השער. ״מתגנבת עם בחורים לוהטים ולא מספרת לפייר? תתביישי!״ הוא אמר בדרמטיות וצחקקתי. ״הוא אפילו לא ידיד עבורי, זו סתם אי הבנה.״ מיהרתי להגיד.
״אתם מחובקים. ואת אומרת לי שאתם אפילו לא ידידים?״ נאנחתי. ״אנחנו לא מחובקים, הוא עזר לי להתחמק מהפפראצי. אנחנו בקושי מדברים.״ אמרתי את האמת והוא נאנח. ״בחור כזה יפה ואת בקושי מדברת איתו, את יותר טובה ממני.״
הו, אם היה לו שמץ של מושג מי הוא טיאגו באמת, אני חושבת שהוא היה מבין אותי. ״קדימה מותק, הראיון שלך מחכה לך בדרך הביתה.״ הוא שולח אותי לדרכי ואני מנופפת לו לשלום כשאני יוצאת מהמבנה.
וואו. אלפי צלמים סביבי ישר, ולפני ששמתי לב, מיקרופון נדחף לידי. ״סופיה לאבין, מה שלומנו היום?״ המראיינת שואלת, אני מיד דואגת לחייך. ״אני מעולה. מה שלומך? אגב, כמה זמן אתם כאן? להביא לכם שתייה אתם בוודאי צמאים.״
אני שואלת בדאגה אמיתית. ״אויש, השמועות לא משקרות. היא אשכרה מלאך.״ המראיינת אומרת ואני מסמיקה ממבוכה. לעולם לא אתרגל למחמאות. ״תודה... אבל אני באמת לא מלאך. אני בדיוק כמו כולכם.״
״את לגמרי המלאכית הקטנה של צרפת. עכשיו אנחנו חייבים לדעת, האם זה נכון שאת יוצאת עם הבחור הלוהט, הרווק והנחשק. טיאגו דה רוסו?״ אני מיד קופאת. אני מתחילה לדאוג שהשמועות האלו יגיעו לאבי ואחי.
״האמת שלא... הוא בסך הכל עזר לי להכנס לביתי, הפפראצי חסמו לי את הדרך.״ אמרתי בכנות, היא גלגלה את עיניה. ״סיימנו כאן.״ היא צועקת והם מקפלים את הציוד תוך דקה.
״בפעם הבאה מותק, תתני לי חומר טוב. את אמורה לחייך ולהגיד כן לכל דבר ששואלים אותך.״ כיווצתי את גבותיי בבלבול, היא מלפני רגע נראתה לי נחמדה, אלוהים, מה עשיתי בכלל?
״אני לא חושבת שתראייני אותי שוב.״ אמרתי את מחשבותיי בקול רם, והיא מיד זעפה. ״אה. בטח. נעלבת ממני כי כולם חושבים שאת הזונה הקטנה של טיאגו דה רוסו.״ הרגשתי פגועה.
אני לא זונה. סופיה, תנשמי. את לא זונה. אני נושמת עמוק ומתאפקת שלא לקחת את מילותיה ללב. הנהג שלי צופר, מחכה שאכנס לרכב. כשהנסיעה מתחילה, אני כבר שוקעת במחשבותיי.
״מיס לאבין, הגענו.״ הנהנתי כשפתחתי את דלת המכונית. ״תודה רבה על שירותך, שיהיה לך יום מקסים.״ חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. כשנכנסתי לאחוזה, אני רואה בחנייה רכבים לא מוכרים.
אני נכנסת אל תוך האחוזה, ואני רואה את רכב לא מוכר. משפחת דה רוסו עדיין כאן? זה לא טוב. אני כמעט הפרתי את ההבטחה שלי לאדריאן, אני לא יכולה להתקרב לטיאגו, ואני גם לא מאוד רוצה.
אומנם, זה נכון שהוא לא היה מפחיד אתמול, אך הוא עלול להפחיד אותי היום. הקור שהוא משדר מעביר בי צמרמורות. איך זה אפשרי? לא לחייך ולא לצחוק. הגיחוך היחידי ששמעתי ממנו היה גיחוך מאיים. החיוך היחידי שהוא מחייך הוא את החיוך המעוות הזה שתמיד מבשר רעות.
זה גורם לי לתהות, איך נראה החיוך האמיתי שלו?
כבר חשוך למדי, אני רואה את אבי ואת שאר האנשים שכאן יושבים בשולחן יחדיו. ״היי אבא.״ חיבקתי אותו. ״סופיה מותק. חזרת, תשבי איתנו. איך עבר היום שלך?״
אני מרגישה זוג עיניים שנעוצות בי, אך אני כבר יודעת שזה טיאגו. אני לא יכולה להסתכל בעיניו בחזרה, אני לא מסוגלת. אם אעשה זאת, אני עלולה לרצות עוד מבט, וזה סיכון שלא אסתכן בו.
אני לא מפרה את הבטחותיי, והבטחתי לאדריאן שאתרחק מטיאגו כמו מאש. ״הו, היי סופ.״ אדריאן מתיישב לידי, אני מקשיבה לשיחה שמתנהלת מעל ראשי אך לבסוף העייפות נופלת עליי.
עיניו של טיאגו נעוצות בי, לא יורדות ממני לרגע. הוא מחכה שאני אשיב לו מבט? אין בי את האפשרות הזאת, זה לא יקרה. ״אני הולכת לישון, לילה טוב לכולם.״ אני אומרת בעייפות ומשתדלת שלא לפהק. אבי אומר שלפהק בפומבי זה לא מנומס ולא נשי, ככה חונכתי.
אני עולה בגרם המדרגות לחדרי, מתיישבת על מיטתי וחושבת איזה פיג׳מה אני רוצה ללבוש. כשלבסוף החלטתי, קמתי אל הארון שלי, אך אני שומעת צעדים, אני מפחדת.
אני מוכרחה להגן על עצמי. אני מחליטה לבסוף לבעוט את רגלי לאחור בכל הכח, אך יד חמה תופסת את רגלי ואני כמעט עפה קדימה. אך לבסוף עוד יד חמה עוטפת את המותן שלי ומייצבת אותי. אני מתנשפת בחוזקה, מנסה להסדיר את נשימותיי.
אני מרימה את ראשי, ופוגשת בעיניו הירוקות, אוי לא. אוי לא!
״למה לעזאזל את מתעלמת ממני?״
YOU ARE READING
My past {3}
Romance״מה את עושה לנו? את עוד תהרסי אותי, פאק.״ ״טיאגו... זה לא נכון לנו, אל תתקרב יותר מדי.״ אני שומע את המשפט הזה יותר מדי פעמים, היא משגעת אותי, מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה ללא הפסקה. ״אני סימנתי אותך בעיניי מלאכית, אין לך סיכוי זעיר להתחמק ממני.״
