My past {3}

אמיל-פרק 7

נקודת המבט של טיאגו-

״לא אמיל... אני לא מבינה, איך הפפראצי חושבים שאנחנו יוצאים? אתה בטוח שלא אמרת כלום?״ אני שומע קול שאני כבר מזהה היטב, אך הבטחתי לשמור את מרחק, ואעשה זאת.

״אל תצעק עליי בבקשה, אני מבטיחה לך שזו לא אני.״ היא נשמעה מפוחדת, שנאתי את זה שהיא נותנת לאנשים לדרוך עליה. לאף אחד את הזכות לצעוק עליה. ״אני לא יכולה יותר.״

״הוא מעצבן אותי. אני נשבעת שאני לא יכולה לסבול אותו עוד!״ אני מביט בה כאילו היא משוגעת, כי כרגע היא בהחלט נראית משוגעת. ״מי?״ לא הבנתי דבר. ״אדריאן, כמובן. אני מרחמת על כל אישה שתגע בו, בוודאות יש לו מחלות.״

הריכוז שלי מפסיק כאשר אני ממשיך לצותת לשיחה של סופיה. ״אשים על זה מעט איפור, לא ישימו לב.״ פאק. בסדר, אני אתרחק ממנה לאחר שאגלה מה הסיפור שם. ״אתה לא מקשיב לי בכלל!״ איזבלה רוטנת. ״אני כן.״

״ממש.״ היא קמה מלידי ומסתערת החוצה. אני נאנח, אני חושב לרגע אם לעקוב אחריה אך לבסוף מחליט לראות מה קורה עם סופיה, אני מכיר את אחותי, היא תסתדר. ״מה את עושה, אנג׳ליקו?״

היא מסתובבת אחורה בבהלה. ״אנג׳ליקו?״ היא חוזרת על מילותיי מבולבלת כשממשיכה למרוח על עצמה איפור מול המראה. ״את לא המלאכית של צרפת? כולם טוענים שכן.״

״הם סתם מגזימים.״ היא מנפנפת אותי. ״ובכן, הם לא.״ היא מביטה בי לרגע. ״למה אתה מתכוון?״ היא מחזירה את תשומת ליבה למראה. ״את מלאכית, אין לך יותר מדי מה לעשות עם זה.״

״זה לא נכון, אני לא מלאכית.״ היא מתכחשת לאמת, אך אני לא אהיה זה שאכריח אותה להתמודד איתה. ״עם מי דיברת מקודם?״

רכנתי לעברה. ״אמרת שתתרחק.״ היא לוחשת ומסיטה מבט. ״ראיתי את זה.״ אני מביט על הסימנים הכחולים מסביב לעין שלה.

אני רק רוצה לדעת, מי האמיץ. ״אני אתרחק אם זה רצונך, אני רק צריך שם.״ היא מביטה אל תוך עיניי. ״שם?״ היא חוזרת על מילותיי.

״מי העז להרים אצבע עלייך, המ?״ אני רק צריך את שמו, אטפל בכל שאר הדברים. אני אעקור לו את העיניים עם שדכן. ״אה...״ היא מלמלה לעצמה.

״אני לא יכולה לספר לך, אני מצטערת. אך זה יכול להחמיר, אני לא רוצה שזה יחמיר.״ היא עוד רגע רועדת. ״אני הקונסיליירי של המאפיה האיטלקית, הקרחון האנושי שכולם משקשקים ממנו, לאחר מבט אחד שלי אף אחד לא יתעסק איתך לעולם. תגידי לי שם.״ דרשתי.

״שם.״ אני חוזר על עצמי. ידיי מלטפות את שיערה הרך לרגע, ואז הן בוגדות בי ויורדות אל מותניה. היא משתנקת תחת המגע שלי, ואני מרגיש מניאק אנוכי על כך שאני מת על ההשפעה שיש לי עליה.

״אמיל מרטין.״ לבסוף היא נכנעת, אני בטוח שהידיים שלי עזרו לכניעה שלה. ״אמיל מרטין.״ חזרתי על מילותיה, המבט שלי ננעץ בשקע בצווארה, שפתאום קורץ לי לפזר כמה נשיקות עליו.

אך לא. אני לא מסוגל לסמן אותה שוב.

״הייתה שמועה שאנחנו יוצאים, חשבתי שהוא הפיץ את השמועה, אז שאלתי אותו, הוא בתגובה לכך הכה אותי.״ הנהנתי כשניסיתי להסתיר את הזעם שמבעבע בי. ״באיזו יד הוא השתמש, אנג׳ליקו?״

״אני אגיד לך בכנות טיאגו, אני לא ממש הסתכלתי באיזו יד הוא השתמש כשהכה אותי, אך אני משערת שזו הייתה יד ימין. למה?״

״מכיוון שזו היד שהוא הולך לאבד.״

(אנג׳ליקו=מלאכית באיטלקית.)