נקודת המבט של סופיה-
אני פוקחת את עיניי, אני רואה שאני בחדר מרווח. ולא זרוקה באיזה מחסן, זה מוזר.
״שלום, סופ.״ היא נכנסת אל החדר, אני מביטה בה מודהמת, אני בהלם. לא יודעת איך להגיב לסיטואציה שאני נמצאת בה כרגע.
״א-אני... א-את... נרצחת.״ גמגמתי כשלא הצלחתי לחבר את המילים שלי יחדיו מההלם. היא נראית משועשעת. ״אני לא. היינו חברות הכי טובות, ככה את זוכרת אותי? אני מוכרחה להודות שאני מאוכזבת.״
״אלוהים אדירים ולרי. את נרצחת לנגד עיניי!״ חיזקתי את טענתי כשהרגשתי שהחיים לפתע מתעתעים בי. ״לא קוראים לי ולרי, אני ונסה.״ זאת לא מי שאני זוכרת שהיא הייתה, זה פשוט הזוי.
״מה קרה לך? השיער שלך...״ לא ידעתי איך לעכל את הסיטואציה, היא הייתה הילדה הכי יפה בפריז, ברצינות. הכתירו אותה כך, החיים שלה היו גן עדן. כך לפחות חשבו.
היא ההעתק של שלגייה. במיוחד עכשיו, היה לה את השיער הכי ארוך ויפה שאני ראיתי. ועכשיו הוא בקושי מגיע לכתפיים שלה. עיניה הכחולות כל כך אפורות שהן בגוון של קרח. העור שלה חיוור ובהיר.
אבל השפתיים שלה אדומות בטביעות, מה שמעניק לפרצוף שלה חיים. יש לה כמה נמשים שמעטרים את אפה. אך היא כל כך השתנתה, אך היא עדיין נשארה יפייפיה.
״השיער שלי? גזרתי אותו. אני לא רוצה שום זכר לולרי. היא מתה, מהיום זה ונסה. ונסה דה אנג׳ליס, נשואה ברונו דה אנג׳ליס.״ שכחתי לרגע מהעובדה שהיא נשואה לברונו, זה גורם לי לתהות, האם הוא הכריח אותה להתחתן?
״ברונו... הוא הכריח אותך להתחתן איתו?״ אזרתי אומץ לשאול בסוף, אך היא הנידה בראשה ופרצה בצחוק. ״הוא הדבר הכי פאקינג טוב שקרה לי בכל החיים המזורגגים שלי.״ הופתעתי לחלוטין. ״את מקללת עכשיו?״
״אין ולרי. היא נרצחה. את צריכה לקבל את זה, אין ברירה. בכל זאת, זכרתי את הנדר שלנו, תאמיני לי שממש לא רציתי לחטוף אותך. אך זה היה או זה או שתחשפי אותי, סיכון שלא אקח.״
הנדר שלנו. זה קצת מגוחך, נדרנו כשהיינו חברות טובות שתמיד נהיה שם אחר עבור השנייה, תמיד ולנצח. הנדר הזה הולך להתנקם בי עכשיו, אני מרגישה את זה. ״הנדר שלנו...״ מלמלתי. ״תמיד ולנצח, זוכרת?״
״היינו כל-כך פתטיות.״ היא המשיכה להגיד, אך אותי הטריד דבר אחר. ״ונסה, אין בי אפשרות שלא לספר להם על זהותך, אני לא אשמור על זה.״ אמרתי בכנות כי לא הייתי מסוגלת לשקר למישהי שהייתה חלק גדול מחיי.
״אנחנו מתכננים לאחד כוחות איתכם. לפחות עד אז, תשמרי על הפה שלך סגור.״ הראש שלי מתפוצץ. לא מעכל את כל המידע. ״לאחד כוחות?״ חזרתי אחריה. ״כן, המאפיה הרוסית היא חתיכת אויב משותף.״
״כן, אבל מה התוכנית?״ אני שואלת אותה, משתוקקת לדעת מה עובר בראש שלה. היא תמיד הייתה מתוחכמת, חושבת על הרעיונות הכי טובים שיש.
״אני לא הולכת להגיד לך, אני לא טיפשה. אני אתן לך הצצה, מה שהולך לקרות זה שאנחנו נבוא לביקור קצר, ועד אז, את נשבעת בנדר שלנו שאת לא מוציאה מילה על זה. ולא עליי, לא על ולרי.״ לא יכולתי לעשות את זה, אך גם לא יכולתי שלא לעשות את זה.
״אני אשבע, אך אני מפרה את זה אם אתם לא תבואו בשבוע הקרוב.״ הופתעתי מעצמי, אך היא לא נראתה כועסת. ״מתוחכמת כמו תמיד, יש לנו עסקה.״
״זה כל מה שהייתי צריכה ממך, שום מילה. הדלת שם.״ היא הצביעה על היציאה, זה הרגיש כמו מלכודת, אך כשבאמת הייתי בחוץ, עיכלתי את כל מה שקרה.
זה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי כל החיים...
כל כך הרבה לעכל, ואני צריכה לשקר לכולם.
ונסה, לאן הכנסת אותי?
YOU ARE READING
My past {3}
Romance״מה את עושה לנו? את עוד תהרסי אותי, פאק.״ ״טיאגו... זה לא נכון לנו, אל תתקרב יותר מדי.״ אני שומע את המשפט הזה יותר מדי פעמים, היא משגעת אותי, מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה ללא הפסקה. ״אני סימנתי אותך בעיניי מלאכית, אין לך סיכוי זעיר להתחמק ממני.״
