נקודת המבט של טיאגו-
מתאו לא מפסיק לדבר לרגע על החטיפה,
הראש שלי מתפוצץ לחלוטין והדבר האחרון שמתחשק לי כרגע זה ללכת לאירוע.
אך בכל זאת, אני מוצא את עצמי בחליפה באולם נשפים, מחכה לאות של מתאו כשעיניי לא זזות מקמילה ולנסי, סורק כל תזוזה שלה.
קמילה מקשקשת עם אישה שלא הכרתי לפני, אני כמובן מצותת, כמובן שנושא השיחה הוא מתאו. אני לא מופתע, הוא נועץ בה מבטים שחודרים לה לנשמה. ״היא מקשקשת שם עלייך, מוטב שתתחיל.״ הצעתי, הוא הנהן כשחיכה כמה דקות לעוד תזוזה שלה.
לאחר כמה דקות, קמילה החליטה לצאת מהאולם נשפים, מתאו היה יצא מיד אחריה. החברה שקמילה התירה מאחור יוצאת גם כן, אני מניח שעל מנת לאתר את קמילה.
לא במשמרת שלי. ״מה את חושבת שאת עושה?״ היא מביטה בי בזוג עיניים תמימות. ״א-א-אני...״ היא נשמה כשחיפשה את המילים הנכונות.
אני מכווץ את גבותיי וסורק אותה, מנסה לזהות אותה. מי היא לעזאזל? מה יצור תמים שכזה עושה במקום שכזה? המקום הזה הוא לא עבורה.
״למה את נמצאת כאן? למי את קשורה?״ ניסיתי לסחוט ממנה כל פיסת מידע שאפשר, אני אזדקק לכל פיסת מידע שאוכל לקבל. ״אני הבת של אנטוניו, אם אתה מכיר.״
ההבנה הכתה בי כשהבנתי במי מדובר, כמובן שהיא הבת של פאקינג אנטוניו. דעתי הוסחה ליותר מדי זמן, אני מחפש לאחר מתאו בעיניי, הוא מסמן לי לבוא בחוסר סבלנות.
אני יוצא מהאולם ומקווה שלעולם לא אצטרך לראות את הבת של אנטוניו שוב, לעזאזל. אני שונא לראות אישה תמימה שכמוה במקום שכזה.
״למה לקח לך כל כך הרבה זמן?״ הוא שואל ברוגז. ״סחטתי מידע על החברה הקטנה שלה.״ השבתי. לא מרבה במילים. ״אני צריך אותך יותר בפוקוס אח קטן, התוכנית תכשל אם לא תהיה מפוקס.״ הנהנתי כשראשי היה במקום אחר.
יש לו מן אובססיה לא מוסברת לתוכנית הזאת, הוא לא משחרר ולא ישחרר מהחטיפה הזאת. אני לא מחפש לאחר נקמה עבור המוות של אבא שלנו לעומת מתאו, מכיוון שאני זה שאשם במוות של אמא.
וזה אוכל אותי, בכל יום. אני יודע, רק אם לא הייתי מציק לה, מתחנן אליה לעוד אח קטן, היא עוד הייתה בחיים. היא אמרה לי, היא אמרה שיהיה קושי, אך המשכתי להתעקש כמו אידיוט.
לאחר שאמא הלכה לעולמה, האנושיות שבי נעלמה. נאטמתי, אני לא מתכוון לשנות את זה. הכינוי המפורסם שמכנים אותי כבר ידוע, קרחון אנושי. אני לא אשקר ואגיד שאלו שקרים,
אך אני לא מתכוון לשנות את זה. אין לי שום סיבה להפגין שום רגש, אין בי רצון להפגין שום רגש. אם אנשים מעוניינים לקרוא לי קרחון או רובוט, או כל דבר אחר שהוא לא אנושי, שיקראו.
אני לא שם זין עליהם, זה לא באמת מעניין אותי. אני מודע לעובדה שזה נכון, ואני מודע לעובדה שאני לא רוצה לשנות את זה. אני נאנח,
כל המחשבות הללו עשו לי כאב ראש.
אך כמובן, אין זמן למנוחה. אף פעם אין, אף פעם לא היה. לא כשאתה נמצא במאפיה האיטלקית.
YOU ARE READING
My past {3}
Romance״מה את עושה לנו? את עוד תהרסי אותי, פאק.״ ״טיאגו... זה לא נכון לנו, אל תתקרב יותר מדי.״ אני שומע את המשפט הזה יותר מדי פעמים, היא משגעת אותי, מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה ללא הפסקה. ״אני סימנתי אותך בעיניי מלאכית, אין לך סיכוי זעיר להתחמק ממני.״
