My past {3}

המלאכית של צרפת-פרק 6

נקודת המבט של טיאגו-

אני באחוזה שלהם כבר במשך זמן מה, מחכה ומחכה לשמוע את המשפט שאני רוצה לשמוע כבר מאתמול. משפט אחד, פאקינג אחד.

לא קשה להגיד אותו, במיוחד כשאני מודע לעובדה שהמשפט הזה עומד על קצה לשונה כל היום. ״טיאגו, ריכוז.״ מתאו מעורר את תשומת ליבי, אך לעומת תשומת ליבי, הריכוז שלי בהחלט לא מתעורר.

״מה אעשה עכשיו? לעזאזל! קמילה לעולם לא תסכים לזה.״ הוא בועט בכמה חפצים בכעס. ״היא לא הרכוש שלך מתאו, תתאפס על עצמך.״ הוא לא היה נראה מרוצה בכלל מהערה הקטנה שלי.

״אני צריך להתאפס על עצמי? טיאגו מה לעזאזל עובר עלייך בימים האחרונים? אתה פאקינג מאבד את זה, אתה מעופף לחלוטין.״ הוא חושק מבין שיניו בכעס. ״אני צריך לחשוב.״

אני מנסה לחשוב על פריצת דרך לסיטואציה, אך אין שום פריצת דרך. הוא צריך להתחתן עם קמילה, בין אם הוא רוצה ובין אם הוא לא. ״אין פריצת דרך, אתה צריך להתחתן איתה.״

הוא זורק את ראשו לאחור, נראה מתוסכל לגמרי. ״היא לא תסכים. אתה יודע את זה.״ משכתי בכתפיי ולא הגבתי, אני ידעתי שהיא לא תעשה לו חיים קלים. ״אתה מוכן להגיב?״

״אם לא תשאל לא תדע.״ לבסוף אמרתי ביובש, שמתי לב לנוכחות נוספת בחדר כשאנטוניו עמד בדלת. ״מצטער על העיכוב, הבת שלי צלצלה אליי והתעדכנו.״ הוא התיישב בכיסא.

״מהי החלטתך קאפו?״ מתאו קבר את ראשו בידיו. ״אשאל אותה, אם היא תענה בסירוב, החתונה לא תתקיים. אני לא אוכל להילחם איתה.״

״החלטתך.״ הוא אמר ולאחר עוד כמה מילים, יצא מהחדר. משכתי את הטלפון שלי מכיסי, לוחץ על כמה קישורים, מזין כמה סיסמאות, פורץ לכמה אתרים, עד שקיבלתי את מבוקשתי.

מספר הטלפון של סופיה.

אני לא חוזר לאיטליה באי ידיעה, אני מוכרח לדעת שהיא עשתה את מבוקשתי.
אני: איפה את?

שלחתי את ההודעה וחיכיתי למענה.

סופיה: מי זה?
אני: טיאגו דה רוסו. איפה את נמצאת כרגע?

קיבלתי כתובת מיד, זה לא מתאים לסופיה. וההודעה הבאה שקפצה על המסך שלי, הסבירה הכל.

סופיה: זה הסוכן של סופיה למען האמת, אבל אתה תמיד מוזמן לביקור כאן! היא נמצאת ממש כאן, הטלפון שלה אצלי מכיוון שהיא בראיון.

פאק, אני לא חושב בצלילות ומיד נוסע אל הכתובת, ולבסוף מגיע אל בניין מפואר, אני מתכוון להכנס אך מישהו חוסם את המעבר שלי.

״אין כניסה, מתבצע כעת ראיון למלאכית של צרפת.״ סופיה לא כאן, אני לא מאמין. ״מי זו המלאכית?״ אני שם לב שהוא לא מרוכז בדבריי כאשר הוא מאזין לפקודה מהאוזנייה שלו.

״תכנס, יש לך אישור מפייר.״ שנאתי את האי ידיעה, כשיש לי שם ואין לי את והתמונה. פילסתי את דרכי דרך הקהל העצום, ומצאתי אותה. יושבת שם עם מיקרופון דחוף לפנים שלה.

״אדוני! תצא, אתה חצית את הקווים. אסור להיות כאן.״ אחד המאבטחים מנסה לגרור אותי, אך ללא מצמוץ אני מעקם את ידו. שלא יניח את ידיו המטונפות עליי. הוא נאנק בכאב.

״סיימנו להיום, את יכולה לחזור לחבר הנחשק.״ חבר? עיקלתי את המידע החדש שהמוח שלי צבר, ולאחר רגע הייתי מוקף באלפי אנשים. ״טיאגו! זה נכון שאתה החבר של המלאכית?״

״אני לא יודע מי זאת.״ עניתי ביובש, דחפתי את המיקרופון בחזרה אל ידה. יד קטנה עוטפת את ידי הגדולה. אני יודע מי זאת בעזרת הריח המתוק. אני עוקב אחריה ולבסוף עוצר.

״היי.״ היא מלמלה. ״אמרת לו על ההבטחה?״ לא בזבזתי רגע. ״סוג של, מלמלתי את זה והוא לא היה מרוכז אז הוא פשוט אמר בסדר.״ אני אקבל את זה, היא לא מסומנת אצלי יותר.

״עכשיו את תקבלי מה שרצית.״ היא מביטה בי בעיניה הגדולות.

״אתרחק ממך, לנצח.״