The revenge/Larry stylinson

7.

פרק! הצלחתי לכתוב!
נ.ב מצטערת שהעלתי בשעה כזו מאוחרת
TW⚠️ אונס
מצטערת מראש.

———

אני מתעורר בתחושה שמישהו מחבק אותי מאחור, אני פותח את עיני ונאנח בכאב, הראש שלי מתפוצץ, אני נאנח בכאב ומרגיש מישהו מלטף אותי, אני הרגע למגעו ואז פוער את עיני, נזכר מה קרה אתמול.
שיט! למה אני צריך להיות כזה מטומטם?! אלוהים אדירים, אם לואי גילה, שיט לואי, מה שביקשתי ממנו אתמול, אני כל-כך מטומטם!
״אתה חושב יותר מידי״ אני שומע את קולו הצרוד של לואי באזני ואני נושם עמוק, מנסה להרגיע את עצמי.
״מ-מה״ אני אומר ופוער את עיני, אני לא מאמין! שיט! שכבנו!
אני לא מאמין שבזבזתי את הבתולים שלי, על גבר, לא סתם גבר.. על לואי.
אני כזה אידיוט.. למה לא יכולתי להתאפק?! למה הוא נגע בי בכלל..
הוא מלטף את שיערי ומשום מה זה הרגיע אותי.. העפתי מיד את ידו והוא הביט בי בשעשוע.
״מה- לא- פאק!״ אני קובר פני בידי ומתאפק שלא להישבר.
״הכל בסדר? כואב לך משהו?״ הוא שואל מודאג ואני סוטר ללחיו.
״איך יכולת?!״ אני שואל בצעקה והוא מחזיק אצ הלחי שלו ומביט בי בבלבול.
״מה לעזאזל..״ הוא ממלמל ואני סוטר ללחי השניה שלו בחוזקה.
״מה עובר עליך?!״ הוא שואל בעצבים ואני מביט בו בכעס.
״אני לא מאמין שאתה זיינת אותי שהייתי שיכור!״ אני צועק והוא צובט את גשר אפו, ״דבר ראשון תירגע, ודבר שני לא זיינתי אותך..״ הוא אומר ואני נאנח בהקלה.
״יופי״ אני אומר ועוצם את עיני בהקלה, הוא מביט בי בחיוך מעושה ואני מביט בו בבלבול.
״למרות שהתחננת כל-כך שאגע בך..״ הוא אומר ומלטף את שערי.
״לא סתם אומרים.. ששיכורים אומרים דברים מטומטמים״ אני אומר לו והוא צוחק, אני מביט בו, עצמות לחיו אדומות מהסטירות שנתתי לו והוא מביט בי במבט שואל, ״אני.. מצטער״ אני אומר לו ומשפיל את ראשי, הוא מלטף את הלחי שלי, אני שונא אותו, שונא את זה שאני אוהב את מגעו..
שונא את זה שהוא גילה צדדים בי שלא ידעתי.
״היום אתה עובר מבחן.. קום ותשים את המדים.. אם אתה עובר אנחנו חוזרים הביתה״ הוא אומר ומלטף את שיערי, אני נאנח וקם להתארגן, מקווה שהיום הזה יעבור כמה שיותר מהר.

״סטיילס״ אני נאנח ומביט בו, ״משהו לא מובן?! אתה לא זז!״ הוא צורח ואני מהנהן, עושה לו פרצוף שהוא הסתובב.
טים, חבר שהכרתי במקום המזויין הזה צוחק ומביט בי, ״משהו פה מצחיק?!״ המפקד שואל, אני והוא משפילים ראשים ומחייכים.
״לא המפקד״ שנינו אומרים בו זמנית ואני מחייך מהעובדה שטים חיקה את הטון שלו.
״סטיילס אתה אצלי במשרד. עכשיו!״ הוא מביט בי במבט רצחני ואני בולע את הגוש שבגרוני.
אנחנו מתקדמים למבנה הקטן והוא פותח את הדלת בעצבים.
הוא מסמן לי לשבת על הכיסא ואני מביט בו, אני מתיישב והוא עומד מולי.
הוא תופס את שיערי עם ידיו ואני מביט בו פעור עיניים.
״אתה...״ הוא אומר ואני מביט בו, הוא מחזק את אחיזתו בשערי ואני נאנק מכאב.
״לא מספיק אתה באת לפה באמצע הקורס.. עכשיו אתה גם מפריע לי ולועג לי?!״ הוא צורח ואני פוער את עיני מכאב.
״לא המפקד..זה לא היה אני״ אני אומר ומשפיל את מבטי.
״גם אתמול זה לא היה אתה?״ הוא שואל בארסיות שגורמת לי לבחילה.. איפה לואי?
״אתה יכול לשחרר את האחיזה משערי? בבקשה?״ אני מביט בעיניו האפלות והוא מחייך.
״אתה תצטרך לקבל עונש על כך שהיית ילד רע..״ הוא נושך את תנוך אוזני ואני מרגיש את ידו על מותני.
״לא.. בבקשה!״ אני אומר אך הוא הולך לנעול את החדר, גופי קפוא, לא יכול לזוז מהלם.
״אין רחמים פה.. כבר אמרתי?״ הוא שואל בחיוך ואני דוחה את תחושת הבחילה שעוברת בי.
״דיי בבקשה אני מתחנן!״ אני צועק והוא מוריד את החגורה שלו ממדיו.
״אתה חמוד שאתה מתחנן..״ הוא אומר ואוחז בלסתי בחוזקה.
אני מרגיש את הדמעות שעומדות בעיני והוא מחייך.
הוא מוריד את המכנס שלו ואני עוצם את עיני בחוזקה, לא מסוגל להביט בו.
ידי רועדות ללא שליטתי.. אני מנסה להסדיר את פעימות ליבי אך אני לא מצליח.
הוא מוציא את איברו ואני מסיט את מבטי, אני לא יכול, לא רוצה, אני רוצה את לואי.
דמעות יורדות עיני ואני בוכה בשקט, לא מסוגל לקלוט את הסיטואציה כרגע, רגלי קפואות ואני מביט בעיניו, חסרות רחמים, מבטו קר ללא טיפת רגישות.
הוא אוחז בחוזקה בלסתי ואני פותח אותה ללא ברירה, הוא מכניס את איברו לפי, אני משתעל בחוזקה ועוצם את עיני, אני רוצה למות, תחושת ההקאה מכה בי ואני משתעל, לא אכפת לו והוא מהדק את אחיזתו בי ודוחף את איברו בחוזקה אל פי.
״כן!״ הוא גונח ותחושת הבחילה רק גוברת עם גניחותיו.
הוא מזיין את פי, גונח ואני בוכה. אני רוצה את אמא שלי, שאולי מלמעלה תציל אותי איכשהו, אני צריך חיבוק ממנה.
המחשבות גורמות לי לדמוע עוד יותר וזה לא עוזר, הוא דוחף את איברו עמוק יותר שאני מרגיש את גרוני צורב מכאב.
אני מייבב בבכי והוא צוחק כמו פסיכופת.
עוד כמה דחיפות אגרסיביות ואני מרגיש נוזל חם בגרוני.
הוא מוציא את איברו מפי ומרים את בגדיו, אני רועד ללא שליטה והוא מחייך, ״פעם הבאה שתהיה ילד רע..אני אזיין אותך כל-כך חזק עד שלא תצליח ללכת חודש״ הוא לוחש לי ואני פוער את עיני, עיני צורבות מדמעות והוא מקים אותי מהכיסא, הוא רוכן לאזני, ״אם תספר למישהו אני אסרס אותך״ הוא לוחש והבחילה עולה לגרוני.
אני יוצא מהמשרד ומרגיש סחרחורת, הכל מסתובב עד שאני מגיע לפח כל שהוא ומקיא את נשמתי, אני קולט גוף כלשהו בא לעברי ואני מתפלל שזה איזה מישהו שרוצה לרצוח אותי.
״הארי?״ אני שומע את טים, הוא מביט בי וממשש את מצחי, ״הולי שיט אתה רותח!״ הוא אומר בבהלה ואני מביט בו ללא הבעה, ״אתה בסדר? מה הוא אמר לך?״ הוא שואל בדאגה ואני מתפרק, לא יכול יותר.
הוא כורך את ידי סביב כתפו וסוחב אותי למקום כלשהו, מקווה שלא יזיין אותי ללא רצוני גם כן.
״לואי!״ אני שומע אותו צוער ואני מיד פוער את עיני, ״לא! טים אני בסדר!״ אני אומר והוא לא מקשיב לי, לואי רץ לעברנו ומבט מודאג על פניו, ״מה קרה לו?״ הוא שואל את טים ואני מרגיש בחילה נוספת, אני מתרחק מהם ורץ לעברי פח אשפה קרוב, מוציא את נשמתי ונאנח, הם רצים לעברי ואני מרגיש את ידו של לואי על גבי, ״מה קרה לו?!״ לואי צעק על טים, ״הוא פשוט הקיא בפח, הוא היה אחרי שיחה עם המפקד״ טים אומר ואני מרגיש עוד בחילה רק מלהיזכר בזה.
״הבנתי״ אני שומע את לואי ומתפלל שבאמת הבין.
״אני אקח אותו לאוהל ואתה תגיד לכולם שהוא במנוחה״
שמעתי את לואי והרגשתי ידיים על גבי, אני שומע את טים הולך ולואי רוכן לאזני, ״אני לא מאמין עלייך.. ציפיתי ממך קצת אחריות״ הוא אומר ומרים אותי אליו, ראשי קבור בצווארו ואני נשבר, ואני מרגיש את הדמעות יורדות ואני כבר לא שולט בהן.
״אל תבכה״ הוא אומר בקשיחות וזה רק גורם לי לרעוד, אני רועד ללא שליטה ומושך באפי, אני מביט בפניו והוא מביט בי במבט מאוכזב, אנחנו נכנסים אל האוהל והוא מניח אותי על המיטה, הוא מביט בי בכעס ואני מוחה את דמעותי ומביט בו.
״למה..״ הוא אומר לעצמו ומבריש את שיערו עם ידיו.
״למה אתה היית חייב להשתכר אלוהים!״ הוא צועק עלי ואני מביט בו, הוא מביט בי בכעס ואני משפיל את מבטי.
״אני לא..״ אני מתחיל ואז סוגר את פי, מעדיף לשמור את זה לעצמי, ״אז מה?! מה קרה לעזאזל ולמה היית צריך שישימו לך אזהרה!״ הוא צורח עלי ואני בוכה בשקט, הוא גם זיין לי את הפה ללא רחמים וגם התלונן עלי.
״שיט״ הוא ממלמל ומרים את ראשי, אני מביט בו והוא מביט בעיני, הוא בודק את עיני ונאנח, ״מה לקחת?״ הוא שואל בדאגה ואני מוחה את הדמעות שלא מפסיקות לרדת.
״דבר!!״ הוא צורח בחוזקה, אני מושך באפי והוא תופס בשערי, ״דבר!״ הוא צועק ואני משפיל את מבטי, מנסה למצוא משהו להגיד אבל אני שותק.
״אם אתה לא מדבר עכשיו אני אספר הכל לליאם״ הוא לוחש לאזני ואני מושך באפי, ״למה אתה בוכה?״ הוא שואל ומתיישב לידי, ״בגלל שצעקתי?״ הוא שואל ברכות ואני מניד בראשי.
״למה?״ הוא שואל ומלטף את גבי, אני מתחיל לרעוד שוב ונשימותי מגבירות, ליבי פועם במהירות ונשימותי מסתבכות, אני מרגיש שאני עומד להתעלף.
״אדוארד..״ הוא אומר אבל אני לא מקשיב או זז, אני קופא במקום, רועד ובוכה.
הוא מחבק אותי ואני מניח את ראשי בחיכו, ובוכה.
״מה קרה?״ הוא שואל בשקט ומלטף את חזי, הוא מרים אותי שאהיה בין רגליו ואני מתכרבל לתוכו, עוצם את עיני ומנסה לחשוב על משהו אחר.